לא קל להיות בת בכורה להורים פליטי שואה. לחלוטין לא. לא קל להיוולד 3 שנים אחרי סיום מלחמת העולם השניה, לאמא ששרדה את אושויץ, ולאבא שהיה פרטיזן ולא ראה אור יום 5 שנים, כי נאלץ לחיות במרתף חשוך. לא קל להיות דור שני לשואה.

אין לי מושג כיצד למרות הזוועות שהם חוו, ואין גרועות מהן, הצליחו הורי ז"ל צבי ורוחמה דיאמנט, להקים בית לתפארת במדינת ישראל, משפחה מקסימה, עם דאגה אחת ויחגדה: שלי ולאחיותי אסתר וטובה יהיה את כל הטוב שבעולם, כולל אוכל וחינוך, בימים הקשים של אחרי קום המדינה, בלי פרוטה בכיסם. לעצמם לא ביקשו כלום – הכל למען הילדים, הכל למען ההישרדות של דור ההמשך. פשוט נשגב מבינתי.

לאחר סיום המלחמה התגלגלו הורי מפולין לצרפת, לכפר קטן מצפון לפריז henoville  שמו, לארמון שאת תמונתו שמרה אימי באלבומה עד יום מותה. שם הם התחתנו ושם גם נולדתי, בתאריך היסטורי: ה' באייר תש"ח, ומשם הגענו לארץ באניית מעפילים לשכונת שפירא של אז.

סבא וסבתא בשואה

 

 

את המטען העצום של זכרונות  השואה הנוראיים ששניהם עברו, הם נשאו איתם כל חייהם, עד יום פטירתם אבל מעט מאד חלקו איתנו, הבנות. זוכרת אני בית בו מעולם כמעט לא שמענו על התופת שהם עברו, ואם רצו לחלוק ביניהם זכרונות, מיד עברו לדבר פולנית כדי שחלילה לא יפגעו בנשמותנו הרכות. את סיפורי השואה שהם עברו, שמענו בעיקר מבני משפחה אחרים ששרדו, כאשר נפגשנו באירועים משפחתיים. מהם לא הצלחנו להבין את גודל האסון שהם חוו.

אני זוכרת בית חם ועוטף, עם הורים קשיי יום שחיים כאילו על אוטומט, כדי שהכל ינוע נכון, הורים שכמעט לא חייכו או צחקו. הורים עצובים ומכונסים בתוך עצמם, כאילו אמרו לנו: "יש לנו את החיים של לפני והם רק שלנו, ויש לנו את החיים של אחרי והם החיים החדשים אתכם". המילים האלה לא נאמרו לנו מעולם, אבל במבט לאחור זו הפרשנות לחיים של אז.

האלבומים ששרדו מהשואה, שאותם הורי הצליחו להביא ארצה ושמרו עליהם מכל משמר עד יומם האחרון, היו עדות אילמת לסיפור העצוב של קרובי משפחתנו הרבים שנספו בשואה, לצד תמונות של אלה ששרדו. ישבנו ימים כלילות סביב האלבומים וניסינו לדלות מההורים מה בדיוק קרה שם. היינו 3 בנות קטנות, שלא בדיוק הבינו מה פירוש המילה שואה.

זוכרת שתמיד קנאתי בחברותי לכיתה שידעו את כל ההיסטוריה המשפחתית של הוריהם בשואה, ואילו אני עד היום ניזונה רק מפירורים על ההיסטוריה של משפחתי. משפט אחד אותו אמי ז"ל חזרה ואמרה, ואותו לא אוכל לעולם לשכוח: "הפולנים היו גרועים יותר מהנאצים. הם הסגירו אותנו". ובגלל משפט זה עד היום אני לא מסוגלת לנסוע לפולין, ובהחלט גם לא לגרמניה. חושבת שלעולם גם לא אסע.

אני שנולדתי להורי מיד לאחר המלחמה, זוכרת את החרדות של הדור השני לשואה. מעולם לא הסכמתי לתת להורי לצאת בערבים, ולהשאיר אותי בבית עם אחיותי הקטנות ממני. תמיד פחדתי שהם לא יחזרו. הייתי יושבת על המרפסת של דירתנו באבן גבירול, יושבת ובוכה שעות, עם תסריטים בלתי נגמרים שעוברים בראשי, ומחכה שרק יחזרו אלי. והם תמיד חזרו, והם חיו אתנו שנים רבות. תודה לאל שכך. נשמע אבסורדי אבל כסגירת מעגל הזוי, אמי היקרה נפטרה בדיוק בערב יום השואה.

בכל שנה ביום השואה, פעם אחת בשנה, אני חוזרת ליום אחד להיות ילדה קטנה, שירשה מהוריה את החרדה הגדולה של האסון שהם חוו. לגמרי לא קל לי. בלתי נתפס.
בלה תינוקת פריז

 בתמונה: בלה דיאמנט כתינוקת

2 הערות

להשאיר תגובה