ישבנו יחד לארוחת בוקר בקפה מתחת לבית.
"אני חייב לשתף אותך במשהו", הוא אמר.
"תפסתי את הבן שלי משקר, אז הקפאתי לו כרגע את לימודי הנהיגה."
הבטתי בו המום: "מה היה השקר שהוא שיקר?" התעניינתי.
הוא התבונן בי וסיפר לי: "הוא הבטיח לרכוב על האופניים החשמליים עם קסדה, ופעמים תפסתי אותו מוריד את הקסדה כשהוא יצא מאזור הבית. על הכול אני מוכן לוותר לו, אבל בטיחות אצלי היא קו אדום. אני לא מוכן שיקרה אסון רק כי הוא החליט לרכוב ללא קסדה".
"מעניין", אמרתי, "בטיחות היא קו אדום שאתה לא מוכן לעבור".
"תגיד", אמרתי, "אפשר לשאול אותך משהו? תענה לי בכנות".
"ברור שאענה", אמר בזמן שמרח את השקשוקה החריפה שהוגשה בינתיים לשולחן.
"אתה מסמס תוך כדי נהיגה?" שאלתי.
"כן, אני מסמס", הוא ענה.
"ובטיחות אצלך היא קו אדום…תחשוב איזו דוגמה אתה נותן לבן שלך כשאתה אומר לו שבטיחות היא הדבר המשמעותי אצלך, כאשר אתה בעצמך לא מקיים את הדבר שבעיניך הוא ערך עליון"…
"אתה יודע מה?" הוא אמר תוך כדי ניגוב נוסף של השקשוקה, "בטיחות זה לא העניין. השקר הוא העניין החמור".
"האם היו פעמים שהילד ראה את אימא שלו מתקשרת לעבודה ואומרת שהיא לא תגיע לעבוד כי היא לא מרגישה בטוב, וכשהיא סגרה את הטלפון, היא פצחה בריקודים בסלון והלכה ליום כיף?"
"כן, זה קרה", הוא הודה.
"אז הילד למד שכאשר המטרה מקודשת, מותר גם לשקר. זאת לוגיקה פשוטה", אמרתי.
הוא הביט בי בזמן שהשקשוקה כמעט התרוקנה מהצלחת.
"הדוגמה האישית היא שקובעת, לא החינוך על הנייר…"
הוא שתק ועיכל את דבריי.
"אמרת שהקפאת לילד את שיעורי הנהיגה? אנשים לומדים לנהוג נכון על פי החוקים והכללים, וכשיש להם רישיון, הם לומדים מדוגמאות אישיות, וכל מה שהם למדו, לא רלוונטי יותר…אתה חייב להבין שמה שהילדים רואים זה מה שהם עושים. אם אני אומר לבן שלי להיות סובלני, ואז אני עוקף את הפקק מימין, הבן שלי מבין שאני לא סובלני. אם אני אומר לבן שלי לא לשקר, ואז כשמישהו מתקשר ואני לא רוצה לשוחח בטלפון ומבקש ממנו לומר שאני ישן, הוא מבין שאני כן משקר".
הוא הביט בי כשניגב את פיו משאריות השקשוקה:
"נקודת מחשבה מעניינת, בהחלט. איישם את מה שאמרת", הוא הבטיח. נפרדנו בחיבוק חברי. הוא הלך לדרכו ואני הלכתי לדרכי ליום נוסף של תובנות ועצות לאנשים שקיבלו החלטה לשנות הרגלי חשיבה ודפוסי התנהגות.
ילדים לומדים מדוגמה אישית. לא מעניין אותם מנטרות חינוכית ללא ביסוס. כשאימא מבקשת מהילד שלה לסדר את החדר שלו, וכשהוא מסיים, היא משבחת אותו, אבל מיישרת את הסדין ומנקה אחריו, מה המחשבה שעוברת בראשו? שלא כדאי לסדר מלכתחילה כי ממילא הוא לא מסדר נכון. בתת המודע שלו הוא יודע שלא חשוב כמה הוא יתאמץ, הסדר שלו לא ישביע את רצונו. ההתנהלות שלנו בחיים מהווה דוגמה אישית לילדים שלנו בכל תחומי החיים: בזוגיות, בחברות, בכסף, באמינות.
קחו אחריות על החינוך, על עצמכם ועל הדוגמה האישית שאתם מהווים.
התוצאות תתקבלנה מהר יותר מכפי שאתם חושבים.
