בתערוכת סוף השנה של מרכז האמנויות ONO.ART בקרית אונו, פגשנו את המורה והאמנית הבינלאומית לנה גוברמן, ואת תלמידיה ענת מורד ואלי פוקס. בשיחות אינטימיות ודרך יצירותיהם, הם חושפים כיצד הפיסול בחמר הופך לכלי ריפוי, לפורקן מול טראומת המלחמה, ולמסע אל זיכרונות הילדות. זהו סיפור על קהילה יוצרת, מהגיל הרך ועד הגיל השלישי, המוצאת נחמה, תקווה וקול בחומר.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
באוויר הגלריה שבספרייה העירונית בקריית אונו, עמד זמזום של התרגשות. מאות מבקרים – ילדים, הורים ויוצרים ותיקים – התהלכו בין פסלי עץ, תכשיטים וציורים צבעוניים. הייתה זו פתיחת תערוכת סוף השנה של ONO.ART, מרכז האמנויות של העיר, חגיגה של יצירה המפגישה תחת קורת גג אחת את כל קהילת היוצרים המקומית. אך מעבר לחגיגה, התערוכה השנה, שנפתחה ב-1 ביולי, הציעה משהו עמוק יותר: הצצה אל הנפש הישראלית. היא שימשה עדות אילמת ורבת עוצמה לכך שבתקופות מאתגרות, האמנות איננה מותרות, אלא צורך קיומי, מרחב לריפוי וזעקה.
"לתרומת העשייה האמנותית בתקופה מאתגרת שכזאת אין תחליף," הדגיש יו"ר הנהלת המתנ"ס, ירון יעקובי, "היא משמשת כלי לריפוי, לביטוי אישי ולתיעול רגשי." ואכן, בין העבודות הססגוניות של הילדים, בלטו יצירות המבוגרים, טעונות במשמעויות, בזיכרונות ובהתמודדות עם המציאות הכואבת שנכפתה על כולנו. שלוש שיחות עם שלוש דמויות מפתח בחוג הפיסול חושפות את הסיפורים שמאחורי החומר.
המאסטרית: לנה גוברמן והחיפוש אחר הנפח
כשפוגשים את לנה גוברמן, המורה לפיסול, קשה שלא לחוש בצניעותה. אך מאחורי החיוך השקט עומדת אחת המאיירות והאמניות המובילות בישראל. גוברמן, ילידת ברסט שבבלארוס, עלתה ארצה בגיל 12 כשהיא כבר ספוגה באמנות אותה החלה ללמוד בגיל 5. כבוגרת בצלאל, היא זכתה בפרסים יוקרתיים ממוזיאון ישראל, איירה לעיתונים נחשבים, עיצבה דמויות לסרטים הוליוודיים ("גיבור של כולם"), והגיעה לשיא בינלאומי כמנהלת האמנותית והמעצבת הראשית של סרטו של ארי פולמן, "איפה אנה פרנק", שם יצרה שפה ויזואלית ייחודית ובלתי נשכחת.
אך לדבריה, משהו היה חסר. "כמאיירת," היא מסבירה, "הרגשתי שליצירה שלי חסר מימד נוסף." את המימד הזה היא מצאה בפיסול. "בעבודות שלי אני צוללת לזיכרונות הילדות ומנסה לשחזר אירועים אוטוביוגרפיים שמתערבבים בזיכרוני עם דמיון." עבודותיה עוסקות בקשר בין-דורי, בנשיות ובילדות, ומתקיים בהן דו-שיח מתמיד בין הדו-ממד לתלת-ממד, בין איור לפיסול.
הפילוסופיה הזו מחלחלת גם להוראה שלה ב-ONO.ART. "תפקידי הוא ללוות את התהליך," היא אומרת. "כל תלמיד מביא את הידע וההשראה שלו, ואני מסייעת לו לקחת אותם למקום חדש, להוציא אותם מהכוח אל הפועל."
המלחמה לא עצרה אותה, אלא כיוונה את יצירתה למקומות חדשים ודחופים. "מאז שהתחילה המלחמה, לקחתי חלק בשני פרויקטים המספרים את סיפור תושבי הדרום שנחטפו – שיתפתי פעולה עם איתי אנגל בכתבה ל'עובדה' ויצרתי שני פרקים לסדרה 'תשמעו סיפור' שמשודרת ב'כאן 11'."
האופטימיות: ענת מורד והפריחה מתוך השבר
אחת מתלמידותיה של לנה היא ענת מורד. יצירתה, המוצגת בתערוכה, עוצרת את המבט. זהו פסל ראש של אישה, יצוק בחומר לבן וגס. מבטה מושפל בעצב או בהרהור, ועל ראשה וכתפיה שזורים פרחים עדינים מקרמיקה בגווני כחול ואדמה, ככתר שברירי וכפרח שצומח מן הלב. סדק דק אך ברור חוצה את חזה, כאילו רומז על שבר פנימי, אך הפרחים שמלבלבים סביבו מספרים סיפור של צמיחה, חוסן ותקווה.
"היצירה נולדה מתרגיל כיתתי," מספרת ענת, גרפיקאית לשעבר שחזרה לאמנות כמפלט לנפש. "הכיוון שלי היה לקחת את הדמות ולשים לה משהו של פרחים, לתת לה תחושה קצת יותר אופטימית." עבורה, החוג הוא הרבה יותר מלימוד טכני. "השעות האלה כאן בסדנה הן פשוט תרפיה לנפש. זה זמן לשקוע ביצירה ולהתנתק מהכול. להגיע לתוצאות כאלה לבד, בלי ההדרכה והמעטפת של המקום, זה פשוט לא היה קורה."
הזעקה: אלי פוקס וקלפי משחק המלחמה
בצד אחר של הגלריה, עומדת עבודה מסוג שונה לחלוטין. קשה להישאר אדיש אל מול "משחקי מלחמה" של אלי פוקס. על משטח לבן מסודרים כדי קרמיקה שצורתם כצורת קלפי משחק עגולים ותפוחים. על הכדים מצוירים סמלי קלפים מוכרים – עלה, לב אדום, דמויות מופשטות של מלך ומלכה. פיות הכדים פעורים וקרועים, כאילו נחבטו זה בזה באלימות במהלך משחק שלא נגמר. היצירה כולה מהדהדת את משחק הילדות התמים 'מלחמה', אך מקבלת משמעות מצמררת בהקשר הנוכחי.
"רק הקרובים אליי יודעים שהדרך חזרה שלי אל הכתיבה הייתה דרך הפיסול," חושף אלי, אמן ומשורר. "אחרי הפסקה של שנים, השיר הראשון שכתבתי נגע בפצע שבגללו הפסקתי לכתוב – שריטה מהשירות הצבאי." כעת, המציאות היכתה שוב, והפעם דרך הדור הבא. "המלחמה הזו תפסה אותי עם הפחד הכי גדול שלי… שני הבנים בצבא. ופתאום הם נמצאים בדיוק באותם מקומות שאני הלכתי בהם כחייל… עזה, ג'באליה, חאן יונס… ואני עם הפחדים."
התחושות הקשות תועלו לשיר, והשיר הפך לחומר. "לקחתי את מוטיב משחק הקלפים הקלאסי, בו הקלפים מוטחים זה אחרי זה על השולחן, במשחק שלמעשה אף פעם לא נגמר," הוא מסביר, "התחושה מעיקה, כולנו רק כלים על לוח משחק."
שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת מֵעַזָּה
הַשָּׁמַיִם תָּמִיד כְּחֻלִּים…
חֲלִיפוֹת מְזִיזוֹת אֲנָשִִים
לוֹבְשֵׁי הַמַּדִּים מְזִיזִים חַיָּלִים…
וּבַסּוֹף בֵּין וַעֲדָה לַחֲקִירָה
יִהְיֶה מִי שֶׁיִּדְאַג לְנַקּוֹת שֻׁלְחָן…
"זְהִירוּת מִשְׂחֲקֵי מִלְחָמָה… עַד הַסֶּבֶב הַבָּא"
ביקור בלב היצירה: מרכז ONO.ART פועם חיים
כדי להבין באמת את עוצמת היצירה הנובעת ממרכז ONO.ART, נכנסתי אל לב הסטודיו. מיד עטפה אותי תחושה של חיות ויצירתיות. תחת אורות בהירים, נפרשו שולחנות עמוסים בכלי עבודה, מכחולים וצבעים, ושלל יצירות חמר בשלבי עבודה שונים. באחת הפינות, אישה שקועה בריכוז עמוק, מברישה גלזורה עדינה על כלי קרמי. באחרת, על מדף עמוס, ניצב פסל ראש מהורהר לצד קעריות וחפצים גיאומטריים. האוויר, סמיך בריח של חמר וצבע, סיפר סיפור של עבודה בלתי פוסקת.
הייתה זו המחשה חיה לדברים שנשמעו בראיונות – המרכז הוא אכן קהילה, סדנה פעילה שבה מתקיים דיאלוג מתמיד בין האדם לחומר, בין הרעיון לצורה. ONO.ART אינו רק מרכז חוגים, אלא מרחב תרפויטי .מקום שבו האמנות הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהחיים בקהילה .
הדור הבא: דמיון, סבלנות וחיבור לאדמה
במעבר חד מהעבודות הטעונות של המבוגרים, הפאטיו של הספרייה הפך לעולם קסום וצבעוני, פרי יצירתם של ילדי המרכז. במרכז התצוגה ניצב יער קטן ובתוכו פטריית-ענק אדומה, ביתו של גמד חייכן. זוהי עבודתן של אופיר רוזנהיים ושי נקר, שתיהן בנות עשר, מתוך חוג המיניאטורות בהנחייתה של גילה לוי. "הכנו בית פטרייה לגמד," הן מספרות בגאווה, "זה עשוי מבקבוק ממוחזר ועיתונים," הן מוסיפות, ומדגימות כיצד דמיון יכול להפוך כל חומר ליצירת אמנות.
לא רחוק משם, ליבי שפר, תלמידת כיתה א' המצטיינת בציור, מציגה בגאווה את עבודות הקרמיקה הראשונות שלה. אמה, נטלי כהן, רואה בחוג הרבה מעבר להנאה. "זה עוזר מאוד ליכולת המוטורית ולסבלנות," היא מסבירה, ומוסיפה תובנה המהדהדת את דברי המבוגרים: "בתקופה כל כך לחוצה, החוג הזה הוא עיסוק כמעט מדיטטיבי. העבודה עם חמר מחברת לאדמה ויוצרת שילוב נהדר בין הדמיון הילדי הפרוע לבין החומריות הארצית."
התערוכה בגלריית הספרייה היא יותר מסך חלקיה. היא מיקרוקוסמוס של קהילה המנסה למצוא משמעות, נחמה וביטוי. דרך סיפוריהם של לנה, ענת ואלי, ודרך הדמיון המתפרץ של אופיר, שי וליבי, כך יוצא ש-ONO.ART הוא בית יוצר ומקום המאפשר לזיכרונות ילדות מבלארוס, לתקווה שצומחת מתוך השבר ולזעקה על משחק המלחמה האינסופי להתקיים זה לצד זה. המקום בו כל אחד, בכל גיל, יכול למצוא את המימד השלישי של נפשו, לתת לו צורה וקול.
