הכבוד והגאווה העצומים בעקבות הזמנת ההצגה "מכשפה" של בית הספר לאמנויות הבמה של דים אמור באוקראינה, הפך לחשש גדול עם הידיעה שלא נמכרו כרטיסים כלל לאף אחת מארבע ההצגות שהוזמנו מבית הספר הישראלי למשחק. היו אלה החוצפה והתעוזה הישראליים שהפכו מה שיכול היה להסתיים במפח נפש אדיר להצלחה גורפת.

מדובר היה למעשה בפעם הראשונה בהחלט בה בית ספר ישראלי למשחק הוזמן להעלות הצגה בחו"ל, במסגרת פרויקט משותף. ההצגה, שמבוססת על מחזה בשם VIY, שכתב הסופר הרוסי מהמאה ה-19 ניקולאי וסילייביץ' גוגול, עובדה כך שתוצג ללא מילים, כדי להנגישה לקהלים רבים ככל האפשר.

את הפרויקט המורכב ניהל דים אמור בשלט רחוק, כאשר אודישנים להצגה נערכו הן בישראל והן באוקראינה, והחזרות התבצעו במקביל בתיווך הסקייפ. על אף מורכבות המיזם, הכל זרם על מי מנוחות, עד אשר יום אחד בלבד לפני הטיסה לקייב גילה מנהל בית הספר למשחק, להפתעתו הרבה, כי לא נמכרו כרטיסים לאף אחת מארבע ההצגות שהוזמנו.

"ממש יום לפני הטיסה אני גיליתי ששום כרטיס לא נמכר ושבגלל זה אין בכלל כסף בקופה. איך ממלאים עכשיו אלף מקומות בארבע הצגות שונות? הינו בשוק".

מדוע לא נמכרו כרטיסים?

"תקלה טכנית, היית מאמין? קופה אינטרנטית אחת, של התיאטרון, הייתה מקושרת להרבה קופות אחרות, שהיו אחראיות על המכירה בפועל. כל מי שהגיע לקופה הראשית – כולל אני, ראה שכל הכרטיסים נמכרו, כי הם הועברו כביכול לקופות האחרות אבל כמובן שזה לא היה כך. כשבדקתי עם הממונים יום קודם איך הם יכולים להעביר לי את הכסף כדי לתקצב את ההכנות להצגה באוקראינה, היא אמרה לי שאין בכלל כסף בקופה. פאשלה שלהם, אבל כשביקשתי ממנה שלפחות יסמסו לכל המנויים שלהם על ההצגה, היא אמרה שכבר סימסו החודש והם לא שולחים שתי הודעות בחודש אחד".

המנהל, שהקים את בית הספר לאמנויות הבמה בכוחות עצמו והגיע להישגים מרשימים, לא אמר נואש גם הפעם. במקום להודות בתבוסה או לוותר, החליט לטוס בכל זאת ולקחת את העניינים לידיים. "בבוקר אותו יום של הטיסה לקייב, ממש בדקה התשעים, הדפסתי 500 פליירים ונסעתי איתם לשדה התעופה", הוא מספר. "כאשר הגענו לקייב התחלתי לחלק את הפליירים יחד עם צוות השחקנים, משכנו את האנשים ביד לקופות, לא וויתרנו לאף אחד. כמובן שכל זאת מבלי שמישהו שם יכיר אותנו בכלל, לא את בית הספר שלי ולא את השחקנים.

"השתמשנו בפליירים פעמיים אחרי שאנשים קנו כרטיסים, אבל בכל זאת נגמרו לנו הפליירים ונותרו עוד כרטיסים שלא נמכרו. אז עמדנו עם שלט ומצלמה, אנשים התחילו להתקהל סביבנו מסקרנות, וככה שכנענו עוד 200 איש לקנות. תוך 24 שעות כל הכרטיסים נמכרו, אלף כרטיסים לארבע הופעות".

את הנחישות הרבה שהפגין מסביר אמור באחריות הגבוהה שנפלה בחיקו, הן כמופע הפותח של עונת החורף של התיאטרון הלאומי של קייב, והן כבית הספר הישראלי הראשון שזוכה לכבוד שכזה. אבל לא עם מכירת אלף כרטיסים בתוך יממה נרגע הצורך בגיוס כל החוצפה הישראלית והתעוזה שרק אפשר היה לבקש עבור הצלחת הפרויקט.

"ההצגה, של מיכאל גוגול, מבוססת על הדת הנוצרית, ולכן הייתי זקוק לאביזרים נוצריים עבור התפאורה. אבל בגלל שמדובר בשימוש של אביזרים קדושים למטרות בידור, היה בלתי אפשרי לשכנע את הכנסיות למכור לנו אותם.

"עברתי עשרות כנסיות עד שמצאתי כומר אחד, 'מודרני', שהיה מוכן למכור לי את האביזרים תמורת ההבטחה שאחזיר לו אותם כדי שהוא ימכור אותם מחדש… ככה כולם מרוויחים. אחרי שהוא מכר לי את הציוד צחקתי על החוצפה שלו ושאלתי: איפה עברת את הסטאז', אולי בישראל?".

לאתר האקדמיה: http://academy-art.co.il/

 

תגובות

להשאיר תגובה