ההצגה ‘איבונה’, שתעלה בסוף החודש בתאטרון הבית, היא שיתוף פעולה של המחזאית ענת זאוברמן וחברתה השחקנית במאית  שירה קדם-קצנלנבוגן. כמו גיבורת ההצגה, המתעקשת לדלות  פנינים מהים,  זאוברמן וקדם – קצנלנבוגן בחרו ללכת עם האמת הפנימית שלהן, לנוע בין עיר לכפר וללכת אחר החלומות. “אנחנו עוברות תהליך קשה השנה, די מתאבדות על ההפקה הזו”

“זהו חיפוש הפנינים האישי שלי”, אומרת ענת זאוברמן על ההצגה שכתבה ‘איבונה’, אשר תעלה ותוצג  בתאטרון הבית  ב-28-29 לנובמבר. “מעבר לעיסוק במשפחה ובשורשים שלי, המחזה עוסק בכאן ועכשיו, בתאטרון ובחוויות שצברתי במהלך הקריירה שלי, ברצון לקלף מעצמי עוד ועוד מחסומים ולהביא את כל מה שאני יכולה לתת”.

עבורה, חיפוש אחר אותה אמת פנימית מתקשר ישירות למקצועה כשחקנית ולדרך בה בחרה ללכת, לעיתים נגד הקונבנציות המוכתבות לגבי איך שחקניות בארץ אמורות או נדרשות להתנהל. “אני עוסקת רבות בשאלת מקומה של האמת הפנימית ביצירה וכיצד מודדים ‘הצלחה’ מבחינתי ומבחינת החברה בה אנו חיים. עלילת “דולת הפנינים” במחזה הוא למעשה מטאפורה לשאלה שתמיד עולה שהיא מה הוא המחיר אשר משלמים עבור הליכה עיוורת אחרי החלומות”.

– את מרגישה שגם את משלמת מחיר אישי?

“בחרתי לקחת אחריות על דרכי האישית כאמנית, עם כל המכשולים הכרוכים בדבר. אני בוחרת לעסוק בתאטרון מתוך אהבה וחדוות יצירה, יש בי אמונה שרק דרך ארוכה של למידה, השקעה ורגישות לסובבים העובדים איתי תביא לתוצאות אשר איתן אהיה שלמה. זו עלולה להיות תעשייה אכזרית ומשהו בי בחר לחפש דרכים חדשות ליצור”.

סיפור המחזה מתחיל בכפר קטן לחופו של אוקיינוס אינסופי, איבונה  מנסה לדלות מהקרקעית פנינה ענקית ונדירה שקורצת ממעמקי הים ומחכה רק לה. איבונה מטפלת באמה הסוררת ומטפחת תקווה נסתרת להפליג יום אחד בעקבות אביה שנעלם והותיר אחריו סירה הקרויה על שמה. באחד הימים , הים תובע את חייה של חברתה הטובה של איבונה ומערער את עולמה . היא מחליטה לעזוב את הכפר אל העיר הגדולה והמפחידה. מסלול הבריחה שלה מחייה החדשים לוקח אותה למסע דרך אמבטיות קרות ומעוצבות בבתים גדולים, גלריות מודרניות, ספריות עשירות ופסי רכבת אינסופיים.

המחזה עוסק במסע התבגרות, בניסיונה של איבונה להיות דולת-פנינים בים בו אין פנינים. הגיבורה נלחמת בעקשנות טראגית משהו בסיפור חייה, בעברה, במטען הגנטי שלה. היא מנסה לכונן את ספור חייה מחדש, כמיוחד, שונה וגדול מהחיים. איבונה משלמת מחירים גבוהים ובאופן פרדוקסלי, ככל שהיא מתרחקת מן המקורות שלה, היא דווקא מתקרבת יותר אל האמת הפנימית שבתוכה.

משתתפים במחזה גם השחקנים יוצרים אנאל בלומנטל, נטע בר-רפאל, עירית גדרון ועמרי רווה וזאב שמשוני. המחזה החל להיכתב באיטליה בהשראת סבתה איבון ז”ל, אשר עלתה לארץ מנאפולי.

זוהי אמנם אגדה מודרנית ולא סיפור ביוגרפי מדויק, אך לחלוטין נמצאים שם פרטים גלויים יותר (כמו שמות בני משפחתה) וגלויים פחות (סיפורים שונים שנשזרו בטקסט) לגבי חיי סבתה ומשפחתה של זאוברמן. לדבריה, בשלושת השנים האחרונות היא למעשה בונה את “עבודת השורשים” שלה דרך ההצגות שהיא עושה, הקודמת הייתה “רואים את הרגליים” אשר נכתבה בהשראת סבתה השנייה

לדברי זאוברמן, “המחזה משיק לחיי בנושא המגורים בעיר כאשר הכפר או ה’מושבה’ נמצאים בה כל העת. עולה השאלה עד כמה אנו מאפשרים לנוף ילדותנו להשפיע על המבוגר שאנחנו והאם באמת אפשר לעקור את עצמנו לחלוטין מן המקום ממנו באנו”.

– אז אפשר לעזוב את השכונה אבל היא לא תעזוב אותך?

“בתחושתי סבתא שלי מעולם לא עזבה את איטליה לחלוטין, איפשהו תמיד הרגשתי שהיא לא במקום הטבעי שלה ואני בטוחה שלא רק היא. אנחנו דור שני למהגרים אשר הביאו עימם תרבויות עשירות ממקומות שונים וקשה מאוד להתנתק מהשורשים וליצור אחידות תרבותית, לטעמי זה הדבר הכי מעניין בארץ שלנו”.

ענת זאוברמן
ענת זאוברמן

זאוברמן נולדה במושבה גדרה וגדלה שם עד גיל 20, אז עברה להתגורר בתל אביב תוך כדי נסיעות תכופות לחו”ל למען חיפוש דרכה היצירתית. היא נזכרת שאז גדרה הייתה מושבה קטנה בה כולם מכירים את כולם והפער התפישתי בינה לבין העיר הגדולה תל אביב היה משמעותי ביותר. את ילדותה העבירה בעיקר בשיטוטים במושבה, בפרדסים ובישובים הסמוכים עם חבריה וחברותיה. “מי שגדל במקום קטן יודע שגירויי העיר היו רחוקים, בטח לפני עידן הטלפונים הסלולרים  והשפע הטלוויזיוני. העיר הייתה אז בגדר פנטזיה וחלום רחוק”, היא אומרת “. אני עדיין מגדירה עצמה כפרית אף על פי שאני גרה בעיר כבר כמעט עשור. החיבור שלי לאדמה ולטבע ניכר בעיקר בחיים האישיים, אך בעבודותיי כשחקנית ויוצרת אני גם כן משתדלת להביא שילוב של פשטות ומורכבות, טוהרה וטומאה, קונפליקטים של עבר מול עתיד ועיר מול כפר.

בגיל 23 נרשמה ללימודי תואר ראשון בתאטרון בחוג לתאטרון של אוניברסיטת תל-אביב וכיום היא בשנה האחרונה לתואר השני במסלול ‘שחקן-יוצר-חוקר’. עדיין גרה בתל-אביב, עובדת כשחקנית ויוצרת ובשנה שחלפה עבדה כשחקנית גם במילאנו.  “בחרתי לחיות בעיר בעיקר בגלל העבודה, הלימודים וההיצע התרבותי שיש לה להציע, כל אלה בנוסף למותרות שיש בעיר, כמו לא להכיר את כל מי שעובר במדרכה מולך”.

בדומה לדרך של זאוברמן, גם בימאית ההצגה שירה קדם-קצנלנבוגן,  בחרה בדרך האמת שלה. היא חיה כיום במושב קטן בשרון, בין עיזים, תרנגולות והרבה טבע. את הבית בו היא גרה ומגדלת את בנותיה התאומות בנה ועיצב בן זוגה. היא  עזבה את העיר תל-אביב לפני מספר שנים, כאשר בחרה במודע ללכת נגד הזרם ומה ש”דורש” מקצוע המשחק וה”כוכבנות”, למרות שהייתה מנחה בערוץ הילדים, דוגמנית, שחקנית בסדרות רבות בטלוויזיה, בתאטרון ובקולנוע, בחרה ללכת בדרכה האותנטית ולחיות מחוץ למהומה.קדם-קצנלנבוגן וזאוברמן הן חברות טובות אשר נפגשו לראשונה לפני מספר שנים בהצגה בה שיחקו יחדיו. החיבור היה מידי וכאשר נכתב הטקסט ענת פנתה לשירה בבקשה לביים אותו. שירה וענת הן שותפות להצגה והקימו את כל ההפקה עצמאית לחלוטין, ללא כל עזרה של גופים חיצוניים.

“מעבר להיותה בימאית מצוינת, שירה היא חברה קרובה שלי והטעם של שתינו בנוגע לתאטרון הוא דומה. כאשר סיימתי לכתוב את המחזה יחד עם הדרמטורגית וחברתי אינה איזנברג, חשבתי על בימאית להצגה ומיד שירה עלתה בראשי. צריך מצד אחד הרבה רגישות ומצד שני מעוף כדי לעסוק בחומרים מקוריים”, אומרת זאוברמן, “התהליך ששתינו עוברות בשנה האחרונה הוא קשה ואין ספק שאנחנו די “מתאבדות” על ההפקה הזו, למה? כי עבורנו זה הדבר הכי מתגמל ומספק כמו שמעט דברים יכולים להיות. הבאנו חיים חדשים, משלנו, לבימת התאטרון”.

לזאוברמן היה ברור שאת הדמות של איבונה תשחק ענת אך לא היה ידוע מי יהיו שאר השחקנים, נערכו מספר אודישנים ולבסוף נוצרה קבוצה שהיא למעשה אנסמבל שחקנים יוצרים, כולם בעלי ניסיון ותשוקה ליצירה.

“אנחנו עובדים על הפרויקט הזה יותר משנה וזוהי הצגה מאוד פיזית ומורכבת, כל השחקנים הם לא פחות ממדהימים ושירה נותנת המון חופש לבדיקה ומחשבה עצמאית של הדמויות ושפת הבמה אותה בנינו יחדיו.”

הטקסט משיק לדבריה גם לנושא התרבות בארץ, בעיקר למקצוע המשחק והתאטרון. ענת: “ידעתי שאעבוד כשחקנית, אך מה שדמיינתי הוא כמובן שונה לחלוטין מן המציאות הנתונה. אנחנו רודפים אחר חלומות מוכתבים של אגו ורצון בהכרה, מבלי לעצור, להביט פנימה ולבדוק מה נכון עבורנו, מה מיוחד בנו ומה הן האופציות שמוצעות לנו כאן בארץ כשחקנים ואומנים בכלל. עולות שאלות כמו מה הוא מדד להצלחה? האם זה שלטי חוצות? קמפיינים במאות אלפי שקלים? אהבת הקהל? או שאולי זה פשוט סיפוק מקצועי ואהבת השותפים שנמצאים איתי בחדר החזרות ועל הבמה. מבחינתי זה הדבר. ברגע שהבנתי שהצלחה עבורי היא להיות שלמה וגאה בדרך שלי, כל המקצוע שבחרתי קיבל תפנית. הבנתי ששווה לקום בבוקר וליצור יש מאין.”

 

 

41 הערות

להשאיר תגובה