השחקנית ענת זאוברמן מעלה לסיבוב שלישי את הצגת היחיד שלה "רואים את הרגליים", זמן מצוין לנסות ולהבין איך היא הפכה לדבר הבא בתיאטרון הישראלי
דומה שהדבר שענת זאוברמן צריכה אולי יותר מכל הוא להיכנס להפקת האח הגדול, לא חלילה כי היא יכולה להיות אחת המתמודדות (והיא תאפיל במהרה על כולם, תאמינו לנו) אלא בגלל משימת עצירת השעון שתצליח לדחוס לעולמה הצפוף במיוחד עוד פעילויות. אבל בואו נרגיע מיד, זאוברמן לא מתכוונת להיכנס בקרוב לבית האח, יש לה מספיק על הראש כרגע. כשמונים את הדברים שהיא עושה, אי אפשר שלא להשתאות, למידה לתואר שני, ארגון והשתתפות בסדנאות, משחק על הבמה באיטליה, משחק בהצגת יחיד בישראל וגם, תאמינו או לא, כתיבת מחזה חדש. זאוברמן בת ה-29 שגרה בתל אביב מגיל 20 היא סוג של פלא בעולם התיאטרון הישראלי. ממש עכשיו הצגת היחיד "רואים את הרגליים", שכתבה וקוצרת שבחים עולה לסיבוב שלישי בתיאטרון הבימה בתל אביב. ההצגה עוסקת במאבקה של נערה צעירה להיפטר מהשדים של התמכרויות נעוריה.
על מה ביססת את ההצגה?
"ההצגה נוצרה מתוך חוויות שלי שפותחו בעזרת יוצרים ויוצרות מוכשרים לסיפור של נערה, לצערי זה לא משהו שאני יכולה להגיד שהוא שלי, אני לא רוצה לחרטט אף אחד, אבל בהחלט יש כאן דברים רבים שאני לוקחת מהחיים שלי"
כל העניין הזה של האלכוהול והסמים שנמצאים בהצגה, זה דברים שנגעת בהם?
"יש את הפן של האנורקסיה שיש בהצגה שקשור אליי, שהתחלתי לדגמן בגיל 15, הייתה דרישה להיות יותר יפה, רזה ומושלמת ואני רדפתי אחרי זה כל הזמן. את כל עניין האלכוהול והסמים חוויתי כנערה וכנערה מתבגרת, אבל הכל נובע מאיזה רצון אנושי להרגיש חיה, להרגיש שאני על הקצה, דברים שאתה לא יכול להרגיש בחיי היום יום המשעממים של המושבה גדרה בה גדלתי. צריך לזכור שהכל קרה לפני שהתחייבתי לתיאטרון, זה הולך להישמע קיטש אבל הסם שלי כרגע הוא היצירה".
את גם כותבת וגם משחקת, זה דבר מאוד נדיר בתיאטרון הישראלי
"נגעת בנקודה יפה, ההצגה הזו נכתבה מתוך גחמה שלי והיא יצאה בתוך תקופה קשה שסבתי הייתה במצב לא טוב. התחלתי לכתוב דברים מתוך גחמות רגעיות, אבא שלי זרק איזה משפט על כך ש'סבתא שלך בגילך הייתה מתחננת לאכול', זה הדליק לי נורה כזו, חשבתי שזה מעניין וזה קרוב אליי ואז התחיל להיכתב טקסט, ואת הטקסט הזו הבאתי הזה לדרמטורגית (עורכת ומעבדת טקסטים) שחשבה שיש כאן משהו מעניין".
כשכתבת תכננת שאת זו שתהיי זו שמשחקת בהצגה?
"כתבתי את זה בשביל עצמי, אבל אם אנחנו סנטימנטליים לרגע, כתבתי את זה כמכתב פרידה מסבתא שלי. היא גם גידלה אותי והיא האחרונה מהסבים והסבתות שלי שנשארו בחיים"
מה את יותר אוהבת לשחק או לכתוב?
"זו שאלה ממש מרשעת", היא אומרת בחיוך, "אני יכולה להגיד לך בכנות, כשנכתב הטקסט אמרתי למישהי שליוותה אותי בתהליך הכתיבה: ' מי אני בכלל שאני גם אכתוב וגם אשחק, זה אקט כל כך נרקיסיסטי, מי אני בכלל שאעשה את זה. אני הרבה יותר בטוחה בעצמי במשחק מאשר בכתיבה".
וזו גם הצגת יחיד שזה עוד יותר מעמסה על הכתפיים שלך
"אתה גם לא יכול לומר שזה טקסט מחורבן, לך תאשים מישהו, אתה כתבת את זה, לפעמים אתה קורא מחזות ולא מת על הטקסט שרשום שם, כאן אני לא יכולה לעשות את זה, כאן אין תירוצים. ולכן נעזרתי בהמון אנשים מהתיאטרון הישראלי שהם אנשים מהממים שעזרו לי להסתכל מבחוץ על מה שכתבתי. אני בכלל לא ידעתי שזה טוב, עד היום אני לא יודעת מה זה טוב".
זאוברמן כאמור כותבת בעיצומם של ימים אלו את ההצגה השנייה שלה, הפעם לא הצגת יחיד וכשאנחנו שואלים אותה על העובדה שאולי עולם התיאטרון יאבד בקרוב שחקנית מוכשרת במיוחד לטובת הכתיבה היא עונה בהחלטיות: "ממש לא, נהפוך הוא, אני רוצה ליצור ז'אנר של שחקן יוצר, ואני נורא מנסה להתעקש על זה ששחקנים צריכים להיות משכילים וקצת מעבר להיות יפה על הבמה, ככה אני חושבת".
אפשר להרוויח מלהיות שחקן בישראל?
מהרגע שנעשיתי אומנית שחקנית יוצרת הבנתי שאני לא יכולה להיות תלויה באף אחד מלבד עצמי, הבנתי את זה מאוד מהר, אני והמשפחה שלי וחבריי הקרובים זו התמיכה שלי. אני לא מצפה שאף אחד ייקח עלי חסות, מאוד קשה להתפרנס בארץ מאומנות בכל התחומים, אבל גם במילאנו וגם ברצות הברית לשחקנים יש בעיות דומות של פרנסה".
אז איך בעצם יש לך זמן לעיסוקים אחרים?
"האמת שאין לי, יש לזה מחיר"
מה המחיר?
"ברמת החיים האישיים, פחות כרגע זוגיות, אין לי זמן לראות כל מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה, כרגע אין לי זמן לפתח זוגיות".
ההצגה "רואים את הרגליים" מאת ענת זאוברמן ובביצועה תעלה בתיאטרון הבימה ביום ראשון הקרוב, 27.12.15, בשעה 20:00 וב- 21.2.15, בשעה 20:00.
צילום תמונה:דור נבו
