האמנית נירה סביר היא גם כורמת ענבים ומומחית לזמירה אשר יוצרת מתוך חומרים שבחצר ביתה. האובדן הכואב שחוותה, ענפי הגפן של הכרם המשפחתי וחלקים מטבע ארץ ישראל מתבטאים גם בתערוכה החדשה שלה המוצגת כעת בתל אביב
שבועיים לאחר שסיימה האמנית נירה סביר את סדרת הציורים שלה ה"חד-גדיא", המוצגת גם בתערוכתה הנוכחית, אירע האסון הנוראי, בנה הבכור ארז שם קץ לחייו. זה קרה בשנת 1987. ארז היה בן 21 , הוא כבר קיבל תשובה שהתקבל לקורס טיס אבל פתאום נמסר לו שהקורס נדחה ולא יפתח. הוא ראה זאת ככישלון, כזה שכבן לאב בוגר סיירת מטכ"ל הוא לא יכול היה לעמוד בו. "הוא כל כך נשבר כשכבר החליט שאין לו טעם לחיות. אז זה לא היה פשוט", היא אומרת, "לא הייתה מודעות ורגישות לאנשים מיוחדים ורגישים. מכיוון שאנשי סיירת מטכ"ל היו כמו משפחה אצלנו ובהקשר לאביו, אני מאמינה שארז האמין שהוא לא עמד בציפיות שלנו, או אולי בציפיות של עצמו. הכשלון הזה מאוד פגע לו בדימוי העצמי והוא הרגיש מאוד לא נוח. אז זה היה לא פשוט אם כי היום אני חושבת שהוא לא כל כך התאים לצבא כי היה אינטלקטואל כזה, אם היה חי היום בטח היה מגדולי אנשי ההיי טק והמחשבים".
בדיעבד, היא הבינה שהסדרה היוותה מעין נבואה ושיקוף חייו וגורלו הטרגי של ארז. היא ציירה את הסדרה הזו כשעוד היה חי והוא מאוד התלהב ממנה. "הסדרה הזו היא המאסטר פיס שלי, ישר שייכתי אותה לארז למרות שמבקרת אמנות לא מזמן אמרה לי : 'תפסיקי לחבר את ארז לאמנות שלך' וזה נכון, היות ואני מאוד אזוטרית ומאמינה בגלגול נשמות אני יודעת שלארז יש למעלה בשמיים את התפקידים שלו, והיום כבר לא הייתי רוצה לקשר אותו ליצירה. כבר חליתי מזה, אין שום סוד בנפש שהגוף לא מגלה ומגיב בזמן שלו. יש דברים בנפש שאנחנו לא מודעים להם אבל הגוף מגיב ישר ומראה סימנים".
נירה מספרת שהנושא עלה והבשיל בנקודת זמן מסוימת מתוך תחושות אינטואיטיביות עמוקות, שרק מאוחר יותר התברר לה פשרן. בתמונה האחרונה מופיע, מחוץ למסגרת, הקב"ה בדמות מלאך בעל ראש יונה וכנפי ציפור ומשרה אופטימיות. מאז דימוי המלאך העליון, "מלאך-ציפור", הכול יכול, הזוהר בעולם החיצון שכולו טוב, נעשה למוטיב נוכח בהרבה מעבודותיה של נירה.
מיתוס ה"חד- גדיא" סיפור טרגי עם תקווה. אחרי שבע שנים היא גם כתבה שנים ספרים על חייו של ארז ושלה. "בחרנו להתרומם במקום לשקוע. הספר השני היה המשך על העבודה שאנחנו עד היום עושים. לי וליגאל בעלי נשארו לנו שני בנים, אחד מנהל את המשק והשני בעל חברת היי טק גדולה , יש להם משפחות ולפעמים זה שישו ושמחו כאן".
את תערוכתה החדשה "ועוד אוסיף מכאן ומכאן" אוצרים משה עמר ושרה כהן-בונן והיא מוצגת ב"בית המורה" רח' שטראוס 5 , תל אביב. אומרת שהתערוכה משקפת את החיים שלה, תחושה מקומית כמי שחיה במושב, קשורה לאדמה ולטבע. החיים בחיק הטבע כחקלאית וכורמת ועוצמת הביטוי שטבועה באופייה הסוער, הטביעו את חותמם על דרכה האמנותית. הגפנים המשתרגות, הקנוקנות המתפתלות, גודש אשכולות הענבים, השקט הירוק שלאחר ימות הגשמים, השלכת בכרמים".
היא בת 72, במקור היא מקיבוץ הזורע ועד שהמשפחה השתקעה במושב לכיש, הם התגוררו בין השאר בקיבוץ נגבה, כפר מלכים ו"די עברנו את כל התנועה הקיבוצית", היא צוחקת.
בלכיש במשך השנים הציגה תערוכות יחיד רבות לצד תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. המושב ידוע כבית הגידול של המותג הידוע ענבי טל, כשלדברי סביר לכל משפחה יש את שטחי הגידול שלה ואת הענבים שהיא מביאה לשוק הצרכני. כמובן שהיא ומשפחתה מאוד מחוברים לגפן ולכרמים, ולא סתם יצירתה מתרכזת בעולם הזה : "כשעזבנו את הקיבוץ והגענו ללכיש התחלנו עם הכרמים, אנחנו כבר דור שני של מגדלי ענבים, והבן שלי מנהל את המשק המשפחתי. אני מאמינה ששום דבר הוא לא במקרה, כשהייתי ילדה כבר התעסקתי בגפן אז אין פלא שהגענו למקום זה ולצורה הזו של החיים שהגפן היא מרכז חיינו. קודם כל אנחנו מתפרנסים מזה יפה אז אני יכולה לעשות אמנות בלי לחשוב על הצד הכלכלי.
- מה זה אומר להיות כורמת ענבים ומומחית לזמירה ?
"זה לעמוד מול שיח ולחתוך שיחים שלא נחוצים לשנה הבאה, להשאיר רק את הענפים שטובים לפרי ולהוריד את מה שלא צריך, זה כמו לעשות רישום ולמחוק קווים. לגפן יש משהו שאין לצמח אחר – הענבים, הצמיחה והגדילה שלה מאוד מאוד ציוריים , אלו לא ענפים שגדלים לגובה ולשמש עם הסתעפויות פשוטות. הגפן מתפשטת ימינה, שמאלה ולמעלה ויוצרת צורות מאוד רישומיות".
מגיל צעיר היא יוצרת בחומרים שונים ומגוונים כאלה שהיא מוצאת בחצר ביתה. "אם הייתי חיה בתל אביב אולי הייתי מציירת מגדלים גבוהים אבל היות וכל השנים אני חייתי בקיבוץ ובמושב הבית שלנו יושב על האדמה ואני בעצם בתוך הטבע. לאומנים יש חומרי גלם כמו צבעים, אבן, עץ או חימר. מכיוון שתמיד עבדתי בכרם וחוץ מזה שאני מורה גבוהה לאמנות, החיבור שלי תמיד היה לכרם, אז באופן טבעי לגמרי החומר הזה נכנס, לא הסתפקתי רק בצבעים שקונים בחנות או מכחולים.
- איך יוצרים ממה שיש בחצר?
"אלו זמורות שזומרים אותם עכשיו, בעונת הזמירה. אנחנו בעצם מורידים מה שלא נחוץ לגפן לשנה הקרובה, לפעמים עוקרים, אז באופן טבעי כל החומרים האלה נכנסים לאמנות שלי. הבאתי למשל שדה שלם של גזעים לתערוכה. את הגפן שהיא בעלת איכויות פיסוליות מרהיבות אני מאתגרת לכדי דיאלוג מרתק הממגנט אליה חומרים נוספים: חלקי ציורים, בדים, זכוכית, רשתות ברזל, חוטים, חרוזים, עצים ועוד".
הזמורות, שהן חומר נגיש וקרוב ללבה, מופיעות כבר בראשית דרכה האמנותית (1975), שזורות בחלק גדול מעבודותיה. "הכרם הוא בסיס להמראה אל גבהי הרוח והיצירה, שהיא תמיד דינמית ומפתיעה. בכל עבודותיה נמצא תמיד את הבסיס: את השורשים, שהם האדמה והנוף הקונקרטי של חייה שלתוכם נמזגים בטבעיות נופי הנפש הפנימיים שלה. היצירה האמנותית היא בשבילי לשד החיים, צורך בסיסי קיומי המשמש דרך לתעל ולעבד את החוויות והרגשות שלי".
האוצרת כהן-בונן מגדירה את השפה האמנותית של סביר כ"בעלת נטייה חזקה למופשט המאופיין באקספרסיוניזם מתפרץ וסוער המתבטא בצבעוניות חריפה ורוויה, כביטוי לתנועה ולמאבקי כוחות סותרים". לא יכולתי שלא לבקש מסביר פרשנות לזה והיא מסבירה :"יש לי נפש סוערת אם אפשר היה לאכול את הצבעים הייתי אוכלת אותם. אני אוהבת את החומר ואת הצבעים בגלל זה משתמשת בהמון חומרים. הכניסה לתערוכה היא הזמנה למסע מתמשך במרחבים פיזיים, חושניים ומנטאליים".
התערוכה כוללת גם כמה סדרות של אסמבלז'ים- מצרפי חמרים בטכניקות מעורבות, בגדלים שונים ובקומפוזיציות מגוונות. עבודות הנבנות בדרך של פירוק ובנייה, איחוי והוספה של דימויים וחמרים הנארגים ליצירה שבין ציור לפיסול או "תפאורה". הם עמוסי משמעויות והקשרים ויזואליים, רעיוניים ורגשיים. חלקי הגפן השונים המופיעים בצורות מגוונות: ציור,רישום, כצילום, כרישום תלת- מימדי, מקשרים בין כל העבודות ומקנים להן עוצמה מחודשת וניתן להגדירם – "המדיום הוא המסר".
בין העבודות נמצא גם סדרת עבודות אריגה בחומרים מגוונים ובצבעוניות עשירה וכובשת.
נעילת התערוכה :27.11.2016
שעות פתיחה: א'-ה' 10:00-14:00
יום ג' 17:00-19:00
