היום חוגג יום הולדת ה"מאסטרו" – צביקה פיק, הנער הנצחי של המוסיקה הישראלית – מי שהגדיר מחדש את הפופ/רוק הישראלי, הביא את הגלאם לסבנטיז והסינטי לאייטיז, הוכיח שגם משירי משוררים אפשר לעשות רוקנרול והוכיח שאם בבריטניה הייתה "ביטלמניה", הרי שבישראל הייתה "פיקמניה".
פיק עבר את המסלול המפרך, הארוך והקשה בדרכו להצלחה : הוא החל דרכו בארץ בלהקות קצב : "השוקולדה", "השמנים והרזים", שיחק בתפקיד הראשי במחזמר המצליח "שיער" בגרסתו העברית שנחשב פורץ דרך ושובר מוסכמות דאז והפך לסמל לדור "הפרחים" כששר "תנו לשמש יד".
צביקה, שבא עוד מפולין עם רקע של מוסיקה קלאסית, ספג עם עלייתו ארצה את השפעות הזמר העברי, מוסיקת העולם ( בעיקר הפופ והרוק’נרול ש"שיגע" את הנוער בזמנו), ידע לרקוח את השילוב הנכון בין מה שמודרני ופופולארי לבין מה שיותר "אירופאי", מצא את המיזוג בין ישראל לבין הקדמה המוסיקלית העולמית החדישה ביותר, זו אחת הסיבות שעבורי פיק הוא גאון מוסיקלי: הוא לא מתיימר להתעסק בלהיט או לא להיט, הוא מתעסק בליצור מוסיקה, ניגש ומתייחס לכל שיר כאל יצירה שלמה ולא כשיר פשוט – זו הגדולה שלו.
קשה למנות על שתי ידיים את כמות להיטיו הגדולים של פיק : "מרי לו", "אהבה בסוף הקיץ", "שושנת פלאים", "הרקדן האוטומטי", "לא אני הוא האיש", "מעלה מעלה", "אין מדינה לאהבה","מסיבת יום שישי", "אני אוהב אותך לאה", "אלף נשיקות", "הסבון בכה מאוד", "לגור איתו", "שיר הפריכה", "דם חם", "בין האצבעות", "נאסף תשרי" ועוד ועוד ועוד ועוד.
ב-1972 יצא אלבום הבכורה שלו – "זוהי הדרך שלי", שדגל יותר ברוק מתקדם ומלודיות יפהפיות, בו בוצע בין השאר לראשונה הלהיט "אין מדינה לאהבה". מאז ועד היום, הפך פיק למכונת הלהיטים ( =קלאסיקות) המשומנת והבולטת במוסיקה הישראלית.
על אף הצלחתו המטאורית וזכייתו בתארים שונים : זמר השנה, מלחין השנה וכו', השתתפותו בפסטיבלים השונים ( פסטיבל הקצב הלועזי, פסטיבל השירים החסידיים, פסטיבל שירי ילדים) , פיק נחשב עד אמצע שנות ה-70 כמעין "אאוטסיידר" – המוסיקה שלו הייתה קשה לעיכול בפני הממסד, על אף שהרדיו והקהל חיבקו אותו. מה שהצליח לשכנע את אותו "ממסד" אלטיסטי שקצת סלד מפופ מתקדם, היו שירי המשוררים שפיק הלחין עבורו ועבור אחרים: "נאסף תשרי", "שושנת פלאים", "לא אני הוא האיש" – הפכו אותו מאאוטסיידר לסמל קונצנזוס ולזמר ויוצר של כולם.
במחצית השניה של סוף שנות ה-70, וכך יעידו גם מרואייניי הרבים, פיק היה תופעה היסטרית של הערצה : הנערות סגדו לו, הנערים העריצו אותו, הגרופיות עטו עליו במהלך ההופעות עד כי נאלץ להימלט עם שומרי ראשו במכונית צדדית – היסטריית הערצה שלא נראיתה בישראל לפני כן, מה שהגדיר מחדש את המונח "אליל נוער" : לא עוד אליל של תקשורת, אלא אליל של הקהל – כמו בבריטניה או אמריקה – פיק הביא את חו"ל לישראל. פיק הלחין ב-1977 את המנון החופש הגדול האולטימטיבי שהלהיט את הנוער בסבנטיז ומאז הפך קלאסיקה :
מעבר למיתוג היותו כוכב, לרכילויות ולאגדות אורבניות שהחלו להירקם סביב פיק, הוא היה ועדיין קודם כל מוסיקאי, עובדה שהתקשורת לעיתים ממעטת לשים לה דגש : אחת היצירות המורכבות והמשפיעות ביותר, לדעתי, על התפתחות הרוק הישראלי בכלל ושינוי תפיסת ה"מיינסטרים" ככלל היה "מרי לו" : 5:56 של אופרת רוק, מעין גרסה ישראלית ל"בוההמיין רפסודי" של קווין : בלדה שהופכת קצבית, מתח וקלילות, דרמטיות ותיאטרליות שכולה בשיר אחד.
בימים אלה פיק עמוס מאי פעם: מלבד שחורש את הארץ לאורכה ורוחבה בהופעות, בקרוב יוצא לסיבוב הופעות בארה"ב, רקם יחד עם כוכבת הילדים רינת גבאי סדרה מצליחה מאוד לילדים המבוססת על שיריו ( "שורום זורום") , בהכנות לגרסה המחודשת ל"מרי לו" ועוד פרויקטים רבים שיוזם ועמל עליהם בו זמנית – פיק ללא ספק הוא אחת התופעות החמות שידעה ויודעת המוסיקה הישראלית ובהזדמנות זו נאחל לו מזל טוב והצלחה רבה בכל מעשי ידיו.
