הרשל'ה וייס (72) ז"ל היה כל חייו דמות אקסצנטרית ותוססת. עובד עירייה, פעיל ליכוד ומנהל קבוצת כדורגל מקומית שקיעקע על גופו את סיפור חייו. אחרי פרישתו מהעבודה ולאחר תאונה של שניים מבניו הוא החל 'לרצף' את ביתו בציורים שעשויים מאלפי מטבעות של 10 אג' לצד צינורות מתכת, "רוחות הרפאים שהיו חבויים בזכרונו קבלו נוכחות סימבולית" מתארת חוקרת האומנות ד"ר נירית שלו כליפא ממכון 'יד בן צבי' שפועלת לשימור בתים של אנשים שהפכו את השדים הפנימיים שלהם ואת 'חרדת החלל הריק' לאומנות אובססיבית שהיא גם נאיבית במידת מה. אז רגע לפני שהדירה נמכרת והכל יימחק הלכתי לתעד את הבית הלא ייאמן של הרשל'ה
זהו עוד בניין דירות ישן ברחוב הרא"ה ברמת גן, אך מבט קצר בדלת דירת הקרקע מצד ימין מסגיר שמשהו מאוד מסקרן ומושך את העין מסתתר מאחורי דלת הברזל האפורה עליה חרותים סמל מגן דוד ושמות של אנשים שנעשו כמו כתובת גרפיטי של מישהו שעבר שם.
כשהדלת נפתחת אפשר לחוש כאילו נפלת במחילת הארנב לארץ הפלאות של הרשל'ה וייס שנפטר לפני שנה וחצי בגיל 73 לאחר מסכת חיים רצופה עליות ומורדות – רובם נחקקו על גופו וכשנגמר המקום קירות ביתו מלאו את הצורך.
הסיפור של דמותו האקסצנטרית של וייס סופרה כבר בלא מעט כתבות וראיונות: הוא נולד במחנה עקורים בגרמניה בשנת 49', להורים שנפגשו בסוף המלחמה אחרי שכל אחד מהם איבד את משפחתו. בארץ הם מתגוררים ברמת עמידר ברמת גן. וייס סיים לימודיו בגיל 15 והחל לעבוד כנהג טרקטור ועסק בעבודות עפר. במהלך שירותו הצבאי נפצע והוכר כנכה צה"ל. לאחר מכן חזר לעסוק בעבודות עפר בעיריית ר"ג (הספארי, נתיבי איילון וקו בר לב) לימים עבר למחלקת פיקוח עירוני שם הופקד על רישוי עסקים. במקביל נרשם כפעיל ליכוד מקומי והתחכך עם ראשי ממשלה, שרים ועסקנים וגם אמנים ואנשי בוהמה.
בשנת 1970 נישא צבי למרגריט אזולאי, השניים חיו בכפר גלעדי, אחר כך עברו להוד השרון, ולבסוף השתקעו בדירה ברחוב הרא"ה 71 ברמת גן. ב־1989 התגרשו בני הזוג.
"הוא גם איש שמעורב בחיי הפוליטיקה העירונית וגם הארצית אדם מאוד מאוד תוסס, עם הרבה מאוד חברים" מציינת ד"ר כליפא
לפני עשרים שנה במקביל לעזיבתו את עבודתו בטריקת דלת, ראייתו שנחלשה וגם תאונה דרכים ששני בניו היו מעורבים בהם החל וייס להסתגר בתוכו ובביתו. הוא מיעט לצאת ואז החל הפרק האומנותי בחייו. הוא החל לקעקע כל פיסת עור בגופו עם דימויים מסיפור חייו שמשתלב עם סיפור המדינה כולל תמונת הוריו, מפת המדינה, סמלי הדתות ואפילו לוגו של קרינה רדיואקטיבית מחשש למלחמה גרעינית. את קעקועי גופו אנשים הכירו וזה זכה לתשומת לב רבה "אך רבים לא ידעו שהוא למעשה יוצר בביתו עולם שלם, שהוא מלא סמלים שמגיעים מהדתות השונות".
הממלכה של וייס דחוסה, עמוסה, הבית ספון עץ כהה, קודר במקצת ומכל עבר עושר של דימויים, חפצים, תמונות וכתובות שונות. הקירות והתקרה מעוטרים במשטחי מטבעות בעלי ערך של עשר אג' שהודבקו בעבודת נמלים של שנים
במרתף שחפר לעצמו הוצמדו והולחמו רשתות ומערכות של צינורות ברזל; ברצועות מתכת מחוזקות באומים וברגים; בפנסי רוח שבתוכם תצלומי הילדים; בדמויות בעלי חיים דמיוניים, חלקם שֵדיים למראה במה שמזכיר סצינה מסרט אימה. חדר השינה
מעוטר במסמכים אישיים ותעודות המספרות על קורות המשפחה התלויים בצפיפות על הקירות; בחרקי פלסטיק, בייחוד בעכבישים גדולים ושחורים; בווילונות חרוזים; בכלי ברזל ומתכת שונים ומשונים; בכלי עבודה; במכשירי מדידה. מעל המיטה מצוירים במטבעות דמויות ארכיטיפיות וסמלי שלוש הדתות.
מעל המרתף הוא בנה במה שהפכה לחדר גלריה. שם תלה באזור המוגבה תצלומי ענק משפחתיים ועיטר אותם בצפיפות במטבעות. הוא גם כתב את שמו שוב ושוב ברחבי הבית בווריאציות שונות, לצד שמות ילדיו ובני משפחתו "ייקח עוד הרבה זמן להבין ולפענח את הדימויים הללו" מסבירה ד"ר כליפא אותה אני פגוש בשעות הצהרים בבית יחד עם צוות החוקרות ממכון 'יד בן צבי' שמתעדות ורושמות כל פרט בבית: "הוא יצר לעצמו עולם שבו הוא קובע את החוקים מעין יקום מקביל שבו ישנה הרמוניה בין הדתות מה שאולי היה יכול למנוע כמה אסונות שקרו לבני משפחתו".
ד"ר כליפא הקפיצה אותי לתעד את הבית לאחר שנודע לה על המקום "לאחר מותו לפני יותר משנה ארבעת ילדיו לא מעיזים לגעת בבית. הם מאוד אוהבים ומעריכים את העבודה שלו והם לא מסוגלים לפרק את זה בעצמם. הם מציעים את זה למכירה ומגיע קונה ומחליט לצערו שצריך לגלח את הכל. הוא פונה אלינו לאחר שהוא מבין את הערך האומנותי של זה. וכשאנחנו נכנסים לדירה ופוגשים את הילדים אנחנו מבינים שיש פה חידוש".
מאז שנת 2013 נערך ביד יצחק בן-צבי ובמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל בתמיכת תכנית 'ציוני דרך' של משרד ירושלים ומורשת סקר ראשון מסוגו של אמנות הקיר. מטרתו לחשוף, לתעד, לשמר ולהציג את יצירות הקיר מאז המאה ה-19 ועד ימינו. עד כמה תועדו מאות יצירות וקירות בכל רחבי הארץ מבתי כנסת וקיבוצים ועד מונומנטים ופסלים בחוצות הערים. את מסד הנתונים תוכלו למצוא באתר היעודי שנפתח לשם כך
"במסגרת סקר אמנות הקיר" מציינת כליפא , "כבר נתקלנו במקומות שהם אמנות אובססיבית שהיא גם נאיבית כמו 'הבית בשלומי' של עפייה זכריה (שהפך למרכז מורשת מקומית) בדרך כלל אלו אנשים שיוצרים את העולם שלהם ולאנשים קשה להבין את זה. קודם כל נראה מוזר, זה אפילו מבהיל במבט ראשון". ד"ר כליפא מאפיינת את האומנות של וייס כאומנות 'נאיבית' שאינה לוקחת השראה ממקורות חיצוניים "אלו מקורות פנימיים שהתפרצו. העניין הזה שלא משאירים אף מקום פנוי מיצירה קשור למה שאנחנו קוראים באמנות 'חרדת החלל הריק' זו תופעה שאנו מזהים במזרח, אבל גם אמנות נאיבית של ילדים ויש את העניין שגם האומן עצמו חלק מהסיפור".
ד"ר כליפא נזהרת מניתוח פסיכולוגי אך הדבר די מתבקש: "אני לא יכולה לנתק את הסיפור של הוריו ומה שקרה להם בשואה כאשר כל אחד מהם איבד את בן זוגו וילדיו כך שהוא כבן יחיד מסמל את יצר החיים וההמשכיות ואני חושבת על חדר הילדים שאיתו חיים עוד עשרה אחים ואחיות שהם סוג של רוחות הרפאים של העבר. אולי הם חברים שלו ? אולי הם מאיימים עליו כי קרה להם דבר נורא והנה עכשיו נראה כי כל שדיו של צבי הרשלה וייס פרצו מתוכו ולבשו צורה על הקירות. הנה לאחר לכתו כשהדירה עמדה שוממה משך כשנה אזרו ילדיו אומץ למוכרהּ, ולנו חוקרי האומנות, נחשפו קירותיה המכשפים של הדירה ברחוב הרא"ה".
לאתר סקר אומנות הקיר של ישראל
