"משפחת ראובני, מטוס שלם לא יחכה רק לכם", גערה בנו דיילת גבוהה ומאופרת. אמא גרמה לדרמה גדולה בטיסה הראשונה בחיי. תשתדלו לא להתבלבל כשהטיסה שלכם ממריאה באחת בלילה. אבל היא גם גרמה לכך שהמדינה הראשונה שאחווה תהיה אחת המדינות היפיפיות ביותר בעולם כולו. אם הייתה איטליה מתחרה בתחרות מלכת היופי של המדינות, וודאי הייתה זוכה באחד המקומות הראשונים. באיטליה שתיתי את הקפה הטעים ביותר, הייתי על ההר הגבוה ביותר, ראיתי את האמנות השווה ביותר, נפעמתי מיופיים של כמה גברים עוצרי נשימה ברחוב, הייתי אלגנטי, ענבתי עניבות ובעיקר נורתה לי אז יריית הפתיחה לעולם אחר של שפות זרות ואוויר שאהבתי לשאוף. באיטליה גם אכלתי אוכל מדהים. מגלידה פשוטה ברחוב ומסעדה אותנטית בחבל פיימונטה – לניוקי הטעים ביותר שטעמתי עד הלום. לכן בכל פעם שאני מגיע למסעדה איטלקית חדשה, אני חוזר אל הפעם הראשונה ההיא. לרגעים קטנטנים גם הפינה של לילנבלום והרצל יכולה להיראות כמו אחת הסמטאות בונציה.
התיישבנו אני והמלצר החביב עלי ביותר בעיר, לחגוג את סיום כהונת חיי המלצרות שלו וכניסתו לעולם התעופה. רגע לפני שהוא מציע צ'יקן או ביף בדרך לרומא, נזרוק מטבע לבאר המשאלות ונבקש מהאל הרחום שהאוכל יהיה טעים, בבקשה. מתי כבר מישהו יטיל עלי איזה כישוף עשוי מפרכיות אורז ואוכל להתחיל ארוחה בלי בצק? עד שזה יקרה, הזמנו את הפוקצ'ה האיטלקית שבצבצה מהתפריט ושני קוקטיילים, כדי לדמות תחושת קלילות לאחר הנגיסות. הסכיתו וגזרו כל פיסה מהמשפט הבא: מדובר בפוקצ'ה הכי טובה בעיר, נכון לרגע זה! ראשית, היא מקבלת בונוס מיוחד על צורת הגשתה הייחודית. לעיתים טוב לנפץ כמה בועות מחשבה סטנדרטיות, כדי לתפוס את תשומת הלב כבר בהתחלה. שנית – המרקם, השילוב בין הפריכות לרכות, הכמות הנכונה של שמן הזית, הצדדים, הקדימה, האחורה וכל מה שכרוך באכילת הפוקצ'ה הזו הרגיש כמו נחיתה בגן העדן של הכפלים בבטן. Jungle Bird , היה הקוקטייל שהוא בחר. אע"פ שהוא לא אוהב קמפרי, המלצרית המליצה והוא החליט שהערב הוא ציפור חופשייה. לומר את האמת לא ידעתי שרום וקמפרי מתמזגים כך. אולי זה השילוב עם האננס והפסיפלורה או סוכריית הגומי תוצרת בית שנחה על הכוס בנונשלנטיות. קוקטייל מעולה ויפה תואר. Emilia's secret, בתפקיד הקוקטייל שאני בחרתי. קצת כמו SIA, גם הוא ניסה להמציא את עצמו מחדש. היא עם השנדליר הוא עם בירת חיטה. לשניהם יצא לא כל כך מעניין. כך התערבב לו הג'ין עם הסן ג'רמיין והאוג וסטורה עם המלפפון והנענע. חיכיתי לאיזה טוויסט חזק בעלילת המשקה הזה, אך הוא נשאר כפי שהוא.
הערב המשיך עם שיחות על העתיד שהתלטפו בפרחי כרובית וברוקולי, צלויים בתנור אבן ומתחתם חמאת קשיו וסלסה וורדה. איזו מנה קיצית ושמחה זו הייתה. ניתן היה לדמיין מצב בו בוקר אחד, קם ממיטתו בחור מסוקס ואמר לבן זוגו: " בוא נעשה אהבה עם חמאת קשיו"
למי זה לא קרה בעצם? מנה קלילה וכיפית שאיזנה את המנה הנוספת שמיד תנחת על שולחננו. המנה הבאה יכלה בעצם לגרום לנו להתחרות במוקדמות היאבקות הסומו באולימפיאדה הנוכחית. אך האם יש שם סומו בכלל? "אף פעם לא אכלתי פולנטה שהייתה טעימה לי", הוא אמר. הפצרתי בו שלא כמו עם נשים, במקרה הזה, הוא טרם פגש את הפולנטה הנכונה, ואכן, כך היה. התמוגגנו מפולנטת התרד, אספרגוס ופרמז'אנו הזו, כאילו הייתה צוואר אישה סמוק בסרט של אלמודובר. כן, בסדר.
מהתחלה כזו אפשר רק לרדת בשרשרת המזון, לצערי. כזה אני, אופטימי מלידה. "את הקבב דגים אתם חייבים להזמין. זה יהיה זה ועוד משהו, זאת מנת הדגל וכולם עפים עליה"
בעודנו הוזים את טעמה של הפולנטה שהנחנו על הפוקצ'ה וטבלנו בחמאת הקשיו ( רק אני, לו יש קלאס) היינו חייבים לבחור. בחיים יש פרידות קשות שחייבים לעבור ולצאת לדרך חדשה. דרך המנות העיקבאות (שונא את המילה עיקריות).
אז החלטנו על מנה נוספת, כדי שהקבב לא יהיה לבדו ויצאנו לדרך. יש כל מיני קלישאות על ציפיות, אבל המלצרית המקסימה ממש הזו, באמת הייתה נלהבת. אז תרשו לי להוריד אתכם קצת מהמחבת הלוהטת בה חיממתי אתכם עד כה ולומר שהמנה הזו הייתה, בסדר. בארץ נהדרת ידעו לכתוב על אותה בחורה שהיא פשוט, בסדר. קרם העגבניות הצהובות היה מוצלח וליוגורט הייתה משמעות רבה, אך הקציצות עצמן היו לא מספקות. משהו בתיבול לא היה מעניין מספיק. הן נזקקו לקרם העגבניות, כמו גור חתולים שנתקע על ענף גבוה לזרועות ארוכות וחמות לקפוץ אליהן. אני מבין את הרצון של הבעלים הירושלמים לקחת אותנו מזרחה, אל כמה מדינות אחרות, כדי לא להפוך לעוד איטלקית בעיר. אבל המנה הזו היא ככל הנראה, לא הדרך. בעודנו תמוהים ממנת הדגל התחלנו לנבור גם במנה הנוספת שכבר חיכתה שנשיט את הדגים ממרכז השולחן ונתמקד בה. אנילוטי גבינת עיזים בחמאת מרווה, קרם כתומים, יין לבן, קרם פרש וקראמבל חמאה מלוחה. זוכרים את הבחור שרוצה את אהובו עם חמאת קשיו? בן זוגו מבקש למסור בתגובה: "החמאה היחידה שתכנס אל החדר מאמי, היא חמאתו המלוחה של הקראמבל"
כן כן אתם קוראים את מחשבותינו, מישהו כאן צריך לחשוב מחדש על מנת הדגל. מכיוון שהאנילוטי הזה היה מתת האל בכבודו ובעצמו. רצינו בכל ביס ממנו, לחזור אחורה בזמן כדי שיישאר לנו עוד. הכתום היום כתום מאוד, כמו קרם הכתומים הזה. והקראמבל, אוי הקראמבל. מבחינתי להתכסות בים בגלבייה שחורה או לעבוד כאבוב במימדיון כל הקיץ הקרוב. רק תנו לי לאכול את זה כל יום בשעה 12:00 בדיוק.
לאחר כמה צ'ייסרים שהיו אמורים להיות המנוף שיצליח להרים אותנו מן הכסאות, החלטנו בלי בושה להזמין גם את הטירמיסו. כי אם כבר צנתור, אז שיהיה גם מתוק. אז על הטירמיסו אין לי איזה סיפור אהבה נוטף זיעה, הוא לא היה הכי מדהים שטעמתי, הטבילה של הקפה צריכה להיות מורגשת יותר, רטובה יותר. אבל הוא סיפק את הסחורה. "עוד קוקטייל?" כן, עוד אחד. אין גבול שלא אוכל לעבור. Emilia Red שמו. ושוב ג'ין אבל הפעם עם אבטיח טרי, קוביית קרח ענקית, עלי בזיליקום טריים טריים ועוד כמה דברים טובים. לגמרי מפצה על הקוקטייל מתחילת הארוחה, מסקרן בכל לגימה מחדש – אדום יפה כזה. כיף.
לסיום, אמיליה רומנה היא אחת המסעדות שיותר נהנתי לבקר בהן בזמן האחרון. מעבר לאוכל הבאמת מוצלח ברובו (מי אמר שבכלל צריך מנות דגל?!) גם השירות היה מקסים, חייכני וסבלני. אני אחזור לשם עוד בימינו אנו, בעזרת האנילוטי.
