"אני אוהב את החללים שהחפירות בכביש יוצרות" אחד החברים שאני אוהב הגיע לביקור מלונדון לפני כמה ימים. אולי אם הייתי עושה תואר שני באומנות במוסד נחשב באנגליה, הייתי שם לב כמוהו לחללים, ומוקסם מהם. זה דווקא כיף. כולם נחרדים מהרעש והבלגאן, אבל הוא רואה חלל חדש שנוצר עקב עבודות הרכבת הקלה. הוא משוטט בו בהנאה, כאילו היה זה שביל כורכר צהבהב בצפון איטליה. אמש הגענו אני ואיש השלג שלי, אל אחד החללים המרשימים ביותר שיש למסעדות בעיר להציע כרגע, החלל של מסעדת קמאו החדשה במתחם התחנה. מהחלל הזה קשה שלא להתפעל, את החלל הזה קשה שלא לחקור בדקדקנות. כשמשקיעים בעיצוב ברמה גבוהה, ההשקעה ניכרת. כדי להעריך אמנות שכזו, לא חייבים תואר שני מהממלכה.
ההשראה לעיצוב הקמאו הגיעה מתקופת הרוקוקו שאופיינה ביצירה חופשית, נועזת ופורצת גבולות. כנראה ככה רצו שנזכור את המקום, חשבתי לעצמי כשנכנסו. שונה, מתריס, לא משעמם. תמונות של דמויות אוונגרדיות הביטו בי בחינניות והתחרו בניהן, את מי מהן אבחר לצלם? בחרתי באחת שהביעה כאב אלגנטי והפרעתי עם הפלש לזוג שישב על ידה. את הפלש הייתי צריך מכיוון שהתאורה במקום סקסית למדי ומשדרת אווירה לילית מסקרנת. קיר עצום של בקבוקי וויסקי שקופים גרם לי לרצות לרחרח. מסתבר שבקמאו מחזיקים 23 סוגי וויסקי שונים. מנורות לא שיגרתיות, בדים בגווני בורדו, טקסטורה מוזהבת, ספות מעוצבות ובר מעגלי ייחודי, בהחלט סיפקו תחושה של אחד מהלאונג'ים היוקרתיים בניו יורק. לכן היה לי קצת חבל שלא המשיכו את הקו הזה גם במרפסת הרחבה של המקום. המרפסת של קמאו אינה מתכתבת כלל עם כל מה שראינו בפנים. היא משדרת אווירת נמל לבנה ופשטנית למדי, חבל. השילוב בין הפנים לחוץ מוזר. אם הדייט שלכם הייתה סטודנטית לספרות שנה ג' בתל אביב, הייתם לוקחים אותה ל – "מהיר ועצבני 3"? יפה, בדיוק. נכסנו חזרה פנימה, לא הגענו עד כאן רק כדי לשטוף את העיניים, עכשיו תורה של הלשון להתרווח.
מה תרצו לשתות? שאל המלצר בחיוך רחב. כזכור, אני הרוס על קוקטליים. הבחנתי בתפריט בכמה הרפתקניים במיוחד כמו Estilo cameo עם גרייגוס לימון וכוסברה וטראפטוני סטיישן עם ערק ופטל שחור. לכן היה מאכזב לשמוע שהערב, אני והבחור השרמנטי שאיתי נאלץ להסתפק בסוג אחד של יין אדום או לבן. חבל בעיקר כי לא יכולנו להמשיך עם היצירתיות המחשבתית שהעיצוב של המקום דווקא סיפק עד כה. לא עם כוס גוורצטרמינר משעממת ששתינו כשהיינו סטרייטים בגיל 18.
גם את המנות לא יכולנו לבחור בעצמינו אבל זה כבר בסדר מכיוון שמדובר בארוחת טעימות והמסעדה אמורה להוציא את מנות הדגל שלה. המטבח בקמאו מצטרף למטבחים שבחרו במטבח מגוון ולא אחיד, לא מחויבים למטבח אחד ספציפי. התחלנו עם סלט הפאפיה שהיו בו ירקות שורש, פאפיה ירוקה, בוטנים נענע וכוסברה והוא גם היה אמור להיות חריף. בפועל, הוא לא היה. אבל הוא כן היה חביב. הורגש בו הניסיון להתחרות בכל אותם סלטי הפאפיה ששוטפים את עירנו מכל עבר. אח"כ הגענו אל טרטר הטונה. הטרטר הונח על קרם אבוקדו והיו בו בצלי שאלוט, אגוזי לוז, ויניגרט צ'ילי שרוף, עשבי תיבול טריים וברוסקטה. לטרטר היה טעם מדויק, לא פרעי, עסיסי ושליו למדי. לא צללנו איתו עמוק אל האוקיינוס האטלנטי אבל כן הרחקנו לפחות עד נמל הדייגים בהרקליון. בהמשך התיישבו על שולחן הטעימות שתי מנות מוצלחות למדי. האחת היא ה – ארטישוק הצלוי שהגיע מעוטר בגבינת טולום נעימה ובקרם זיתים ובוטנים שהתאים בדיוק למרקם של ארטישוק אלה רומנה. סלסלת עגבניות, בצלצלי שאלוט- מנת פתיחה קלאסית ייצוגית ונכונה. השיא של מנות הפתיחה הייתה בורטה טרייה. גבינת הבורטה נימוחה על עגבניות שרי צבעוניות בשלל גוונים, זיטי טאסוס, שאלוט, בלסמי ובזיקליקום טרי. לא זוכר אם אמרתי לבחור המסוקס שאיתי, אבל זו נגיד מנה שהייתי מוכן לפתוח איתה כל ערב. יקירי, נא הכן לי בורטה ואהיה שלך לעד. גם קרפצ'ו פילה בקר עם קוביות אננס, קוויאר בלסמי, עלי רוקט ופרמז'ן הופיע פתאום. כזכור, אני לא אוכל בשר. אבל הוא החליט לטעום הפעם. טעם, עבר לידו. אז הוא לגם מהגוורצ וחייך אלי, קיוויתי שהחיוך יישאר לפחות עד שיגיעו העיקריות.
שלוש מנות עיקריות, רק שתיים מהן אני יכול באמת לאכול. שוב, חבל. ההגבלות הללו מנעו מאיתנו להגיע לחוויה השלמה שקמאו יכולה להציע. אפילו סוג אחד של וויסקי מתוך 23 סוגים שהיו שם, היה יכול לקושש לכאן מילים אחרות. הזמנו בירה מהחבית. פילה מוסר ים נח על חמאת יוזו, קרם שורש סלרי, כרוב צלוי, תרד ושאלוט בתפקיד ה – "דג". הפילה היה רך למדי, קרם הסלרי היה עשיר, הכרוב היה..כרוב, אבל צר לי, מנה כזו הייתה מאכזבת את הדייג. לא משום שהיא לא טעימה חלילה, אלא משום שלא לשם כך היה שווה לצאת בשיא החום ולהזיע על מנת להעלות ברשת את דג המוסר. המנה לא סוחפת, לא שונה במיוחד ממנות דגים אחרות ובעיקר "נכונה מדי"
את תפקיד הבשר שיחק ה – פילה בקר. אני יכול רק לומר שהגראטן תפו"א, בטטה וסלק שהגיע איתו היה טעים. גם הפילה היה נראה טוב ועסיסי, אבל אני את הרומן השנוי במחלוקת שהיה לי עם בשר, ככל הנראה סיימתי. פסטת חונקי כמרים עם אספרגוס ופטריות פורצ'יני בתפקיד הצמחוני והאמת, הייתה טובה באופן מפתיע הרבה יותר מהדג שאמור היה להיות העילוי.
לסיום קינחנו ב – שוקולד משוגע האמת, קינוח מדהים. גנאש שוקולד עם קרם ברולה, שוקולד חם מעל, קרמבלס ועוגיית מקרון. מושלם. גן עדן בכל ביס. פאי הלימון עם השכבות היה הרבה פחות מוצלח. בקינוחים אנחנו הפכים, איש השלג חיבב את פאי הלימון וסירב לטבול כפיתו בשוקולד, יותר בשבילי. קמאו יכול היה להיות מקום הרבה יותר מרתק אילו היה מפגין חלק מנועזות העיצוב שלו גם באוכל. להפוך כל מנה לסימטרית וחיננית הרבה מאוד שפים יכולים, החוכמה היא לדעת לצאת מהקופסה ולאתגר אותנו ככה שיתפוצץ לנו הפה. האם זה מסוכן? אולי. אבל זה עדיף על חוסר תיאום ציפיות בין העיניים לחיך.
