הם מתמודדים עם עולם שבו ילד עם אייפון מתחרה מולם,  עתיד מקצועי מעורפל והצורך למהר  לצלם אירוע לקול מחאת המשפחה או נפגעים בזירת אסון. טל אביטן, יוצר הסרט הדוקומנטרי ‘מחוץ לפריים’ שיוקרן החל מה-21.10 בסינימטקים, מספר על החיים המורכבים של צלמי העיתונות בארץ

תושבי שדרות שראו את הצלם והבמאי טל אביטן מצלם במרץ את התקפות הקסאמים בעירם, לא תמיד היו מודעים לכך  שהוא במקור בן עירם. מבחינתם הוא היה ‘עיט שמחכה לטרף’ שכל מה שמעניין אות לכאורה הוא לספק את הסחורה ולהביא את הצילום למערכת החדשותית בה עבד, כפי שהוא עצמו מספר : “הייתי צלם ב-YNET במשך 8 שנים, בתקופה הקשה הזו, במקביל הייתי סטודנט לקולנוע במכללת ספיר והייתי מתפרנס מהקסאמים שזה אבסורד. צילמתי פצועים בכל פעם שנחת קסאם והרגשתי לא נוח עם זה, למרות שזו הייתה הפרנסה שלי. אחת הסיבות שעשיתי את הסרט ‘מחוץ לפריים’ היא להראות צלמים שהם יותר רגישים ולא כמו עיט שמחכה לטרף, להראות שגם להם יש פן רגשי ומתחשב”.

פחדת שאתה אולי איבדת את הפן הזה ?

“לא, אבל שמתי לב איך התושבים היו מגיבים בעוינות לצלמים, אומרים להם ללכת ואני הבנתי אותם, אדם שאמא שלו נפצעה ועומד למות, רואה חושך בעיניים וממש לא צריך אותנו שם. גם כשעבדתי במערכות של חדשות ראיתי עורכים שמתייחסים בזלזול לדמויות שצילמתי. אני זוכר שפעם צילמתי אשה מוכה, ראינו את הסיפור שלה על השולחן והעורכת אמרה ‘סך הכל פוצצו אותה מכות’. זיהיתי אנשים מתחום התקשורת שכבר איבדו את הרגישות”.

כפי שמתועד גם בסרט, אביטן התלווה לצלם מעריב לשעבר אדי ישראל, הוא נזכר כשיום אחד שניהם הגיעו לצלם את הנשיא לשעבר משה קצב כשהוא יוצא מביתו וישראל בניגוד לאחרים דווקא גילה חמלה ורגישות כלפי קצב, מה שהרשים ונגע באביטן, “זו הייתה נקודת ההתחלה שלי ביצירת הסרטף להראות שיש צלמים שאכפת להם מהאוביקטים שהם מצלמים”.

‘מחוץ לפריים’  שהופק על ידי חברת ‘דרומה הפקות’, יוקרן לראשונה בחול המועד סוכות, יום שישי 21.10, בשעה 14:00 בסינמטק תל אביב, ובהמשך בסינמטקים נוספים ברחבי הארץ וביניהם: שדרות, ירושלים, חיפה, חולון ועוד. הסרט הדוקומנטרי מתמקד בחייהם של  אדי ישראל ואלי הרשקוביץ, צלם עיתון הארץ  המנסים לשרוד במקצוע שהולך ונעלם והמשבר בענף מול התפתחות תחום הצילום בסמארטפונים וכיצד הם מדי יום נאלצים לבחור בין העבודה או חיי המשפחה.

במקצועות רבים אנשים נמצאים בקונפליקט הזה.

“כן, הרבה אנשים ‘נשואים’ לעבודה אבל ההבדל בצילום הוא שהיום כבר לא צריכים את הצלמים בעולם בחדשות. ילד בן 6 שיש לו אייפון, יהיה נוכח בנפילת קסאם או תאונה, יצלם ויביא את התמונה למערכת. צלמים זה כבר פאסה, האיכות שהם מביאים לא חשובה, בטח כשהאיכויות של הסמאטרפונים כיום הן גבוהות.  לכתבות צבע מורחבות וכתבות שער ודאי שיצטרכו את הצלמים המקצועים, אי אפשר לסמוך על ילדים באירוע אבל YNET ומערכות תקשורת אחרות עובדות בשיטה הזו של אזרחים שנמצאים באירוע והם מאפשרים להם להעלות תמונה לאתר, לא משנה אם אתה עובד אצלם או לא. בסרט יש למשל סצינה של פתיחת תחנת רכבת בשדרות כשאתה רואה את הצלמים המקצוענים נבלעים מול התושבים שמצלמים את האירוע עם הסמארטפונים שלהם ואז אתה אומר, הצלמים הם כבר אאוט”.

הסרט מעמיד במרכז את צלמי העיתונות, כדמויות אנושיות המנסות להיאבק בדימויים כחיות טרף המחכות לרגע המתאים ‘לצוד’ תמונה משמעותית ומחכים רק שיתרחשו אסונות בשביל הריגוש המקצועי שלהם.

אחת מהן הוא כאמור הרשקוביץ כבן 68 שהיה בעלים של חברת זום 77 שהעסיקה עשרות צלמים. אביטן מתאר אותו כ’טיפוס של פעם’, מבחינת הגיל, אופן המחשבה ואהבת המקצוע. “ראיתי בו קנאות למקצוע , אפשר לראות בסרט סצינות בהן הוא לא מבין איך הצלמים מעבירים בין אחד לשני תמונות של צילומים שהם צילמו, למשל צלם שהיה באירוע חדשותי חשוב ומעביר לצלם שלא היה שם, הרשקוביץ לא קולט איך זה נהיה כזה ‘קומפניון’, במקום שלכל צלם תהיה זיקה לתמונה שלו ולמה שהוא עשה. רואים שהוא לא מתחבר למודרניות של האייפונים, הווטסאפ והקלות של ההעברה של התמונות, בגלל זה נמשכתי לדמות שלו, הוא בחור מרתק, כריזמתי ושונה בנוף”.

הרשקוביץ הוא גם מראה למחיר המשפחתי שצלמים משלמים על התמסרות לעבודתם. “הוא גרוש וכביכול פספס את הרכבת עם עניין המשפחה”, אומר אביטן, ” מולו אלי ישראלי שגם פספס את הילדות של הילדים הגדולים שלו מנסה לתקן עם הבת הקטנה שלו ורואים שגם איתה הוא לא תמיד מצליח, בסרט רואים למשל כשהיא מחכה לראות אם הוא יגיע או לא ליום ההולדת שלה. אני מכיר את זה גם מהמקום האישי שלי, כשיש אירוע חדשותי ובמערכת אומרים לך ‘עכשיו צא לצלם את ראש הממשלה’ ובאותה העת יש יום הולדת לבן שלך, אתה בלחץ ומתלבט מה לעשות.

“מאותן סיבות גם הפסקתי לעבוד ב-YNET, בתקופת המלחמה ביקשו ממני לצלם פצועים אבל אני כבר העדפתי להיות עם גיבורי הסרט ולצלם אותם כי הבנתי שחשוב לי יותר לעסוק ביצירה שלי וזה גם המחיר המשפחתי שאני משלם כיום. אם לבן שלי תהיה מסיבת סיום בבית ספר באותו הזמן שמתרחשת סצנה בסרט שחיכיתי לצלם אותה – זה נשמע רע  אבל לרוב אני אבחר בצילום הסצנה, כי עם כל הכאב, אחר כך גם יהיו לי תסכולים אמנותיים. יש בסצנה סרט שאלי מזהיר אותי מכך שאני אהיה בסוף כמוהו, גרוש”.

יש בסרט אמירה ביקורתית כלפי המקצוע שלכם?

“אין אמירה ביקורתית אלא רצון להראות את המציאות איך שהיא ואולי לעשות חושבים. מטרת הסרט להראות את המחיר של זה, אפשר לראות בו סצנה מאוד חשובה שבה אני אמור לצלם את אדי כשהוא עצמו מצלם באירוע חשוב ופשוט ויתרתי על זה כי הייתי צריך להוציא את הילדים שלי מהגן.  למרות ‘החיידק’ שלנו, אין יותר חשוב מהילדים. אני אומר את זה למרות שאני חושב לפעמים אחרת…”

27 הערות

להשאיר תגובה