אני קורא בימים אלו בשקיקה את ספרו החדש של המסאי, הפרשן וחוקר התרבות עפרי אילני (45) (שכותב קבוע 'בהארץ') 'אנחנו אנשים חדשים' (הוצ' בבל) שהוא סוג של 'מטא אנטרפולוג' שיודע לשלב תובנות חדות הבנה עם שלל פיקנטריה מדיסציפלינות שונות בשילוב פרטים ביוגרפיים שלו עצמו.
אילני הוא קונגלומטרט של כתיבה מסאית כאשר הוא כותב ועורך למכון ון ליר, עיתון הארץ ואתרים שונים. אילני הוא מבכירי כותבי ז'אנר המסות בישראל. תחום שהייתה לו עדנה בשנים עברו אך כיום נדחק לשוליים לטובת כתיבה טורים קצרה בענייני השעה. ההבדל בניהם שהטורים או המסות של אילני הם בעלי יריעה רחבה יותר ומשלבים כמעט באורח אגב פרטים היסטוריים נשכחים לצד זכרונות ילדות וכל זאת בהקשר מפתיע ועכשווי כך שהכתיבה שלו יש בה יסוד מפתה, מפתיע שחותר תחת דברים מקובלים.
הנה דוגמא שאני מאוד אוהב מהספר: אילני כותב על הר הבית לאחר שהוא בוחר להעביר סופ"ש 'לכתיבה והתבוננות פנימית' במנזר אקה הומו שצופה על המקום : "רבים תרים אחר התנסויות רוחניות, אך אין חוויה רוחנית זמינה יותר מהתבוננות מקרוב בכיפת הסלע….כל המרחב שמסביב. מאופק ועד אופק, מכוון כאילו אל הכיפה הזו"
כשהוא חוזר מאותו נופשון קצר הוא מהרהר בינו לבין עצמו : "השיבה מירושלים למישור החוף היא תנועה הדרגתית של שכחת הר הבית. תחילה הוא נעלם משדה הראייה ואז מהתודעה. כל מה שברור שעומדים ומשקיפים על הכיפה נעשה שוב מעומעם ורחוק. והדברים מקבלים משמעות אחרת, ארצית. חוזרים לצבעיהם האמיתיים כמו אחרי טריפ. שוב נראה שהחיים בארץ הזאת סובבים סביב עניינים מטריאליים- צריכה, קריירה, נדל"ן. שוב נדמה שלכל דבר כאן יש מחיר. אבל זו טעות. הר הבית הוא שטח של 144 דונם שאין לו מחיר.
אומרים שרחובות תל אביב מפנים את גבם לים, אבל הרבה יותר מכך, הם מפנים את גבם להר הבית. מבחינתה של ישראל החילונית. מוטב היה אם הר הבית לא היה קיים….אילני מסיים את התובנה שלו על המקום הנפיץ בעולם באלו המילים
אין דרך לזייף התעניינות על הר הבית, אבל יש מקום לזכור שתלונות 'על הטירוף' הדתי לא יועילו בכלום. כככל העולם נעשה מטורף יותר. הפילוסוף פרנקו ביפו טוען כי 'אנחנו חוזים בימים אלו בקריסת הסדר של העולם המודרני שמבוסס על הגיון של זמן, עבודה וצבירת ערך אבל אם נתייחס לטירוף כהפרעה שולית נחמיץ את הנקודה – טירוף הוא המצע להתפתחות ובנתיים אנו החילונים מצויים בעמדה אומללה. מסביבנו היצרים גועשים. אבל אנו מנוכרים כלפיהם . אנחנו דומים לסריס שנקלע לאורגיה. וכל שנותר לו לעשות הוא להיאנח".
אילני פותח את ספרו במשפטים הבאים: "בשביל רבים מאתנו, הזמן שבו אנו חיים הוא ארץ זרה, ילידי המאה ה – 20 חשים כמו מהגרים בעולם שכלליו השתנו" בהמשך טוען אילני שנולד שנתיים אחרי כי מפת העולם בימים שהוא נולד הייתה כל כך שונה מאיך שהיא כיום והוא מסיים בכך שהוא אומר שאנחנו חיים תחת "שמיים חדשים, בארץ חדשה עם מפלצות חדשות. כמה מהמאמרים מוקדשים לניסיון להתיידד איתם". בשונה מהרגשתו של אילני אני לא חש את זה. כלומר בוודאי שאני רואה את השינויים ואת חוסר היציבות אך האם זה לא היה כך מאוז מעולם ומצד שני העובדה שהטבע האנושי בכללותו נשאר כפי שהיה גם עם האמצעים לביסוס היצרים של האדם מתחלפים הרי שהחשקים, היצרים והמאווים נותרו כפי שהיום לפני אלפי שנים.
הספר והמאמרים שבתוכו רצוף פנינים ותבנות אינטלקטואליות ברבים מהם יש בוז חבוי או גלוי כלפי החברה הישראלית הגסה ואיזו התפעמות מהמרחב האצילי המוסלמי שסביבנו.
במאמר 'לדמותה של המנטליות הפשיסטית בישראל' נזכר אילני בשירותו הצבאי אז חשב בלבו שהצבא הוא מסוד "שתפקידו ליישר אנשים ומבטיח סדר חברתי". הניגוד הז בין המצב 'הטבעי' האלים לבין משמעת צבאית הוא המבנה הבסיסי של המנטליות הפשיסטית בישראל. …הציונות" טוען אילני "איפשרה ליהודים להשתרש בארצם ולהתנהג כמו מניאקים. זה הישג לא קטן" הוא אומר ספק בציניות ספק ברצינות. אף כי יש לנו תחושה הזדהות עם מילותיו אנו גם יודעים שזה ממש לא כל הסיפור. התרבות האירופאית אליה אילני נושא את עיניו ידועה בסדר החברתי שלה כך גם ידעה להוציא את מיטב האגרסיות שלה בצורה של שיטות השמדה רציונליסטיות, שיטטיות וביורוקרטיות.
כהומוסקסואל מוצהר וכמי שכתב לא מעט מאמרים על היחס של התנועה הציונית לקהילה הגאה הוא כותב באחד הפרקים בספר תחת הכותרת 'כישלון במישור האסתטי' בו הוא מספר על האדריכל צ'ארלס רוברט אשבי כאחד ממעצבי דמותה האדריכלית של ירושלים. תחילה מספר אילני חש האדריכל חיבה לתנועה הציונית אך במשך הזמן "הם עלו לא על העצבים בעקשנותם ואופיים הפנאטי. אשבי היה הומוסכסואל שאהב להסתובב בחברה האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית של המוסלמים. בכתביו כותב אשבי "אצל הערבי יש הרבה ממידת הג'נטלמן" אך לא כך אצל הציונים "אשבי נדהם מן הזלזול, חוסר החן, הכיעור והעדרו של כל סגנון שמאפיינים את היהודים בפלשתינה". אילני כותב "שהתפיסותיו של אשבי היו מידת מה של אנטישמיות. עם זאת הם ביטאו קונפליקט ביחס של הבריטים לישוב "שרצו לקיים פה קולוניה עם אווירה אוריינטלית נינוחה". לערבים הייתה כך כותב אילני "חיבה שהיא בין השאר ארוטית ואסתטית. הציונים לעומת זאת היו אחוזי אידיאולוגיה שסירבו להשתתף איתם באידיליה האוריינטלית".
כמי שחוקר את התנ"ך וכתב עליו דוקטורט שעוסק בקריאה פוליטית של ספר הספרים התחוור יום אחד לאילני 'שהוא בעצם מכונה תיאולוגית לקריאה של התנ"ך" אילני הבין זאת כאשר העביר סמסטר במכון תיאולוגי אוונגלי בגרמניה וראה את המבטים המשתוממים של חבריו לכיתה כאשר הוא קרא את תנ"ך "כמו שמעבירים מזוודות במסוע בנמל התעופה". אילני מבין לפתע שכולנו תוכנתנו לקרוא תנ"ך ועל ומי שהשתיל בתוכנו את הפיצ'ר הזה הוא לא אחר מאשר בן גוריון. אך מה לעשות שהיום צעירים רבים לא קוראים תנ"ך ולא בטוח שיכולים בכלל להסתדר עם הטקסט הזה "אך מה לעשות עם מכונת תרבות שלא יודעת היום לעשות את מה שתוכנתה לעשות ? שהיא אומנם יודעת להכין דברים אחרים כמו קרפצ'ו, לטוס באף 16 ולשיר היפ הופ " זו השאלה הבוערת שעומדת לפתחה של התרבות העברית בת זמננו
כבן לאליטה הקיבוצית האשכנזית כותב אילני על החוויות שלו כמי איבד את זהותו הסוציאליסטית במרחב הבורגני של תל אביב: "אני מנסה לשתות את הקפה כמו בורגני אבל זה משהו אחר. כנראה שאבדתי את הבורגנות שלי כאשר סבתא שלי צבעה את הכלים בשחור". אילני מגדיר עצמו 'כאדם חדש' שהיום הוא כבר לגמרי ישן. ופה הוא כותב נקודה מאוד מעניינת שנוגעת אולי למשבר הזהות שפוקד רבים בחברה הישראלית בעיקר בזרם השמאלי – ליברלי : " הזהות של 'האדם החדש' היא אנטי – זהות. הי היא במהותה שבר עם המורשת. לכן בישראל קיבוצניקים נראים כמו אשכנזים אחרים ובכל זאת יש הבדל: אין להם לאן לחזור. לנו הבנים של המאה ה 20 אין לאן לחזור. יש כאלו שמכירים את סבא רבא שלהם, אני בקושי מכיר את עצמי.'האדם החדש' הוא כולו פרוייקט , אין ו שורשים. אין בו שום דבר אותנטי. הוא 'הונדס' לצורך מטרה שאין הוא מעוניין בה לכן משהו בו תמיד נראה בלתי שלם".
אחד המאמרים היפים בספר (ולא שחסרים כאלו) הוא 'פרידה מטולקין' בו הוא מקונן על היצירה הספרותית עליה גדלו מיטב 'דור החנונים' כמו סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג ועוד רבים וטובים במה שהפך למיתולוגיה חילונית של המאה העשרים.. אזה איך זה" שואל אילני "שאותם טיפוסים רציונליסטים שבחלקם הגדול גם אתאיסטים מקדישים זמן רב כל כך לשינון שמות של אלפים ומכשפים ?" אילני מסביר "שזוהי צורה מעודכנת של 'כינון החילוניות' כי בשביל אותם אתאיסטים, 'שר הטבעות' ממלא אותו תפקיד שממלא התנ"ך בשביל מתנחלים באיתמר ההבדל היחיד הוא שתביעה של הטקסט לעובדתיות מושהית והוא מוצב בקטגוריה מודרנית של 'מיתוס'. זה עוזר להם להגדיר עצממם כחילונים רציונלים".
'אנחנו אנשים חדשים' הוא ספר שמספק תמונת מצב על בני דור ה Y כאלו שמרגישים עכשיו בין העולמות. אך הוא גם בעיקר תמונת מראה על מי שהיו פה פעם 'אליטה' ועדיין אולי מרגישים כך אך הם גם חשים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, אפשר רק להציץ ברחובות כדי להבין את עומק המשבר.
