כופרים שמקבלים את השבת; תלמידי ישיבה חילונית מתכנסים לאור נרות כשברקע מתנגן פיוט בלחן של נירוונה; וקידוש במועדון ‘בצוותא’. ככה שומרים על מסורת שישי אנשים שאין להם אלוהים.
במרוצת השנים עבדה תל אביב די קשה כדי להצטייר בעיניי רבים כבירת החילוניות הישראלית; המתירנות, הדגש על האינדיבידואל, חיי הלילה התוססים והפעילות הענפה של שלל מרכזי התרבות תרמו רבות להפיכתה לאייקון חילוני. אבל בשנים האחרונות נדמה שהחילוניות העירונית הגיעה לנקודת מפנה, שהובילה אותה למצוא כיוונים חדשים. תוצר של חיפוש פנימי וחיבור מחדש למסורת, הניב את טרנד קבלות השבת שמדליק כל פינה בעיר. בשבועות האחרונים טיילתי בין קבלות שבת חלופיות באור בין ערביים, שעל התפר של בין שישי לשבת כשהצלילים נעשים רכים יותר. מפה ומשם אנשים נאספים והופכים לקהילה עם כל המכנה המשותף שמשתמע ממנה. השאיפה למזוג אל תוך הטקס בעל השורשים הקדומים משהו מהצייטגייסט של ימינו, מובילה לכך שהאישי הופך לקבוצתי, הישראלי נמהל ביהודי והחול רוקד סלואו עם הקודש.
שישי של פעם
17:30. אני בדרכי אל הנמל לקבל את השבת ב’קהילת בית תפילה ישראלי’. מתוך שרידי ההמולה של שישי בצהריים, בין חנויות הרשתות, לבתי הקפה בעודי עולה ויורד על ריצפת הדק שמעוצבת כמו הים, בוקע קול שירתם של חברי הטקס, שמושך בסופי השבוע הקיציים בין 700 ל- 1500 משתתפים. אני נכנס דרך חלון בזמן שמחזיר את המשתתפים לארץ ישראל של פעם – שירונים של שירי עם ומולדת, ברכות ואחוות טוגרד’רנס באוויר. אין סלקטורית בכניסה, אף אחד פה לא דורש תשלום ולכולם יש מקום.
את הטקס מנחה הרב אסטבן גוטפריד (50), שנמנה עם מייסדי “בית תפילה ישראלי” ומנהיג את הקהילה מאז הקמתה ב-2004. גוטפריד גדל בארגנטינה, שם התוודע לחיי קהילה עשירים שהטביעו בו חותם. כשעלה לארץ לפני שלושים שנה הוא שיחק בתיאטרון ובכמה סרטים ישראלים. “ברבות השנים”, הוא מספר, “חיפשתי מקום ליהדות שלי כפי שחוויתי בארגנטינה, אבל לא רציתי משהו אורתודוכסי ונוקשה ומצד שני, הרפורמים נראו לי קהילה מאוד אנגלו-סקסית. לכן, הקמתי לפי 11 שנים יחד עם רני יגר, יואב רוזנברג, עזרי טרזי ואלישבע גרינבאום את “בית תפילה ישראלי” – הקהילה היהודית הליברלית העצמאית הראשונה בתל אביב”. קבלות השבת בניצוחו של גוטפריד החלו להתקיים בנמל די במקרה: “חיפשתי מקום להתרחב בקיץ, אחרי שנעניתי בשלילה מצד בעלי מסעדות לאורך החוף, אנשי הנמל הסכימו להצעתי לקיים פעילות חד פעמית. הם ראו כי טוב ומשם זה צמח”.
‘בקהילת בית תפילה ישראלי’ גם פגשתי ידידה, ד”ר שונית שחל פורת, שלפני כמה שנים הצטרפה לקהילה כשנהגה להלך בנמל עם בנה איל (13), ילד עם לא מעט מגבלות פיזיות אבל עם הרבה נשמה יתרה. כשסיפר לאמא שלו על חוויית הגילוי של המקום הוא כתב לה: “עלתה התפילה כגלים בכחול / הקודש ירד וחבק את החול / ואני התפללתי כסבו של אבי / בעיר העברית שהיא תל אביב”.
בצוותא
קילומטרים בודדים משם וכמה שעות קודם לכן הייתי שותף לקבלת שבת בקונספט קצת אחר; טקס שנערך באולם ‘צוותא’ עם נופך תרבותי ועם גינונים של הגוורדיה הישנה. רות דיין למשל, הפגינה נוכחות. במשכן הקבע של מי שנותר מהחבר’ה של כסית, ‘קבלת שבת’ נהפכה למוסד שידע עליות וירידות במשך למעלה משני עשורים: “יצרנו בועה של אנינות וטוב טעם משולבים במסורת לנוכח הכאוס ששורר בחוץ”, אומרת ליאת רגב מנחת האירוע ומציגה את הנושא של קבלת השבת: הנשיא יצחק בן צבי. נושא שעל פניו עלול לעורר פיהוק, אבל דבריו של ד”ר מרדכי נאור שאבו את הקהל אל תוך סיפור חייו של הנשיא השני. כמו גם קטעים מהצגת היחיד המהפנטת מאת פנינה גרי; ‘סיפור אהבה ארץ ישראלי’ שמציג את סיפור אהבתם הטרגי של כותבת המחזה ובנו של בן צבי, עלי, שנהרג ערב חתונתם במארב בבית קשת כחודשיים לפני קום המדינה.
לפני חמש שנים לקחה על עצמה, נילי שחור, מורה להיסטוריה בעברה להפיק בהתנדבות את קבלות השבת ב’צוותא': “ראיתי את המעלות של קבלות השבת הללו ואת הערך שלהן לחינוך ולתרבות. זוהי זכות שניתנה לי להזכיר ולהעלות את זכרם של אנשים שתרמו למדינה. רק חבל לי שמעטים מגיעים לאירוע”.
הרצל פינת קיבוץ גלויות
כשאומרים ‘דרום תל אביב’ לא תמיד מתכוונים לבילויים במועדונים חשוכים, רווי אדי אלכוהול בווליום אללה-אסטור. את הנערים שפגשתי באזור אבו-כביר עניין משהו אחר לגמרי: מדובר בתלמידי הישיבה החילונית של בינה, שזו למעשה מכינה קדם צבאית לצעירים שדוחים את השירות בשנה כדי לעבור “תהליך בירור עומק המפגיש אותם עם שאלות הנוגעות לזהות יהודית, אחריות חברתית וקהילה”, כפי שנכתב באתר התוכנית.
באותה שבת התלמידים אירחו במרכז הלימוד שלהם שבמתחם ‘גני טבע’ כחמישים שמיניסטים מכל הארץ במטרה לגייס אותם לשורותיהם. בכניסה למתחם עמדו כמה תלמידים מחויכים ואחזו נרות. הם ליוו אותי לאורך השביל שמוביל למתחם האירוח, עליו הונחה שרשרת של נורות צבעוניות שבסופה התגלו השולחנות הערוכים בשטח הפתוח תחת עץ השיטה.
כשהשמיניסטים נכנסו קבלו אותם תלמידי המכינה בשיר ‘סלאם’ שלווה בגיטרה. “אנחנו שמחים לארח אתכם בקדושה ובטהרה שלנו”, פתחה בדברים המארגנת, אבישג שטרנר. לאחר מכן הקריאה התלמידה, רוני מזרחי, איחול לשבת: “אני מאחלת שהשבת תהיה מה שנכון לנו לזמן הזה – מנוחה או הנאה, שכזו היא תהיה”. והוסיפה קטע קריאה יפה של הרב אברהם יהושוע השל על השבת. בשלב מסוים עלו שני תלמידים לשיר את ‘מי אוהב את השבת’ ,עליו הלבישו את הלחן של Smells Like Teen Spirit של נירוונה. “אנחנו אוהבים לחלן דברים קדושים”, הסבירה שטרנר לשמיניסטים המופתעים לפשר החידוש המוזיקלי, “לא עשינו זאת כדי לפגוע”, אמר אחד התלמידים, “אלא כדי לא לבצע את הביצוע המעפן של השיר המקורי”.
ערב טוב לך, יפו
אם בישיבה החילונית פגשתי חילונים עם זיקה למסורת, לא הרחק משם, ביפו, פגשתי כופרים שגם להם חשוב לקבל איכשהו את השבת שלהם. כלומר, לשתות בירה קרה, לשמוע את ההרכב המוזיקלי ‘הלונודע’ בביצוע לשיר הקלאסי ‘איש הבוזוקי’ של בילי ג’ואל ולקנח במיני הרצאה של פרופ’ זלי גורביץ’ שהגיע לספר לבאי המפגש על ספרו החדש שבוחן את ‘שיר השירים’ כשיר סקסי שמהווה מודל לאהבה רומנטית.
בקיצור, כל הדברים שלא תמיד הולכים עם דת מסורתית, “אבל באים ליצוק מסורת חילונית חדשה שמתכתבת עם הדת אבל לוקחת אותה גם למקומות אחרים”, מסביר ארז שחר (32), מי שיזם את מפגשי ‘כופרים מקבלים שבת’, שנערכים אחת לחודש בבר היין ‘פספרטו’ בשוק הפשפשים. שחר סטודנט באוניברסיטת תל אביב בתוכנית להכשרת מורים למחשבת ישראל ומנחה סיורים חברתיים, “אני מסביר לאנשים על הפערים שנוצרו בין דרום העיר לצפונה ועל אלו שחיים בצפיפות בדירה מחולקת לעומת אלו שחיים בדירת פנטהאוז מפוארת. המטרה במפגשים”, הוא ממשיך, “היא שתיווצר קהילה שתתכנס אחת לחודש על מנת לקבל את השבת בצורה תרבותית וחילונית”. אחרי ששחר נשאל מה הסיפור של האוקסימורון – ‘כופרים מקבלים את השבת’ – הוא ענה: “זה בכוונה. גם לעקוץ אנשים חילוניים וגם כדי להרגיע אותם”. אני כופר גדול”, מעיד על עצמו שחר, “אני לא מאמין באלוהים, בטח שלא בהשגחה פרטית”.
לשאלה למה בכלל לקיים קבלת שבת הוא מגיב: “מבחינתי זה טקס ותו לא. המשמעות שלו היא אינהרנטית. החשיבות היא בכך שיש קבוצת של אנשים שמתכנסים, שומעים מוזיקה, קוראים משהו ויוצקים משמעות לזמן הזה שהוא שבת, שהוא לא ראשון או שני. וכמובן, מתקיים שיח עיוני שנובע ממקורות יהודיים, אבל הרוח היא חילונית”.
שלא תטעו, זו לא קריאת תיגר על הממסד הרבני, או על החילוניות עצמה: “הגישה שלנו היא פוזיטיבית ולא יוצאת כנגד שום דבר אחר. יש משמעות להיות ביחד בלי סיבה מיוחדת. אנחנו מתכתבים עם משהו שהיה ויוצרים דבר חדש – יש בזה המון כוח”. בעתיד שחר מקווה להפוך את המפגשים למסורת ולהביא רוחות של יהדות מתחדשת ליפו. ובינתיים לפני שהבירה מתחממת הוא ניגש להדליק נרות שבת ולהתחמם מאורן ואני נזכר בדבריו של חיים נחמן ביאליק לפני 87 שנים כשהנהיג את עונג שבת ב’אהל שם': “היינו עדים לתופעה זו – שמתאספים צעירים וזקנים משמאל ומימין באין הבדל ומתוך פשטות הרגיש הקהל בערך המוסד הזה, ונמשך לשם בלי חקירה יתרה ואולי מכאן תבוא רוח חדשה לכל מהלך חיינו”.