ד"ר שוש נבון הייתה ילדה שגדלה לבד, בתל אביב תחת השלטון הבריטי, נזרקה בין פנימיות, וחייתה במיסיון נוצרי (“התאכזבתי כל כך מבני עמי שענדתי צלב וסירבתי להיכנס לבתי כנסת”). כשעברה תאונת דרכים קטלנית נאמר לה שלעולם לא תוכל ללכת או לראות אבל היא חזרה לתפקוד מלא תוך 8 חודשים. היא גם אימצה 25 ילדים, הייתה האופנוענית הראשונה בישראל, למדה ולימדה בסין תחת חזות בדויה. סיפור של הישרדות עצומה, עקשנות בריאה וכוחם של רפואה טבעית, סינית והומואפטיה
לקראת גיל 30 כאשר עברה תאונת דרכים קטלנית, במסגרתה היא נלכדה ברכב, ד"ר שוש נבון הפסיקה לראות מיד וקיבלה שיתוק. בתל השומר אמרו לה שתהיה נכה כל חייה ותשב בכסא גלגלים וגם הביאו לה מורה לכתב בריל. "אמרתי להם, 'לא בבית ספרי, אני לא נולדתי נכה ועיוורת ולא אהיה כזו' אמרו לי שיש בירושלים את ד"ר רייזל, שהיה רופא קונבנציונלי והפך גם לרופא סיני ונטוראופט. אמרתי בלעג ש – סליחה על הביטוי- כל כך הרבה רופאים מזמזו אותי עד היום, אז שעוד אחד ימזמז.
"הוא היה קודם כל רופא בן אדם, עשה לי אבחון כפי שאני עושה היום למטופלי ואמר לי שאם אני אלך בדרך שלו ולא אסטה ממנה, תוך שנה הוא יעמיד אותי על רגליי, לא ברור כמה צעדים אוכל ללכת אבל זו תהיה התחלה ויכול להיות שגם אתחיל לראות צללים. הגעתי אליו ואט ואט הוא התחיל לרפא אותי, בהמשך התחלתי לטפל בעצמי עם תרגילי פיזיותרפיה מתוך ספר שקנו לי. לאחר שמונה חודשים חזרתי אליו בריאה ושלמה, עליתי אליו במדרגות והוא היה המום".
ד"ר רייזל ביקש משוש לנסוע ללונדון ללמוד את יסודות הרפואה הטבעית. היא נסעה לשם, בהמשך גם לסין וללברלין ללמוד את יסודות ההומופתיה אצל מייסד השיטה ד"ר הנמן.
– איך את מסבירה את הריפוי שעברת?
" האמנתי במה שעשיתי, בלי סקפטיות וכנראה שלמזלי הגדול עצב הראיה לא נותק לגמרי . בהתחלה הקריאו לי את התרגילים מהספר, כשראיתי יותר למדתי אותם בעל פה, אחר כך גם פיתחתי תרגילים ביחד עם עוד ישראלי שנולד כביכול עיוור"
היא בת 84 , נמרצת ומלאת חיים. כמומחית לרפואה טבעית, הומאופתית ומניעת מחלות על ידי רפואה אלטרנטיבית ובפרט רפואה סינית.נולדה בנווה צדק בתל אביב, במשך התגוררה בבית נחמיה וכיום גרה בכפר יונה אבל עדיין היא תל אביבית בנשמה.
נראה שאפשר לכתוב ספר רק מסיפורי ילדותה המרתקים. "הילדות שלי הייתה יפהפיה, בהתחלה, עד גיל 7. גרנו בסוף דיזינגוף, נכנסתי לכיתה א' כשהייתי רק בת 4 כי היו לי אח ואחות גדולים ממני ותמיד ישבתי איתם כשהם עשו שיעורים, אז שלחו אותי למבחן במערכת החינוך של הוד מלכותו המלך ג'ורג' – זו הייתה 1936 והבריטים שלטו בארץ – והם אמרו ישר לשלוח אותי לבית ספר", מספרת נבון, "אמא הייתה אחות עסוקה, אחיי הלכו לתנועות נוער והיו לי שני מגרשי משחקים, האחד ברחוב יחזקאל שקרוי גן הנביאים והשני נמל תל אביב שאבא שלי היה בין בוניו ומנהליו. הייתה לי ילדות נהדרת , יצאתי לרחוב נקי, למדרכה נקיה ומסודרת והיה כיף לא נורמלי, אבל החיים שלי השתנו לחלוטין כשפרצה מלחמת העולם השנייה".
עולמה חרב עליה כשהוחלט לגייס את אביה. היות והוא היה איש הגדוד העברי הראשון הוא גם נלחם במלחמת העולם הראשונה, ובשנייה הוא נדרש להיות מדריך בסרפן- אזור צריפין של היום- בכדי לאמן את החיילים הערבים והיהודים. "ואז הנסיעה מאזור ראשון לתל אביב או באר יעקב שם היה גם שער ירושלם לא הייתה עשר דקות כמו היום. עברנו לגור מחוץ לראשון בשכונת כתר, הייתי בת 7 וגיליתי שאני מוקפת קצים ואבנים מסביבי, כדי ללכת לבית ספר בתוך ראשון הייתי צריכה ללכת בדרך עפר צרה בכדי להגיע עד כביש נורמלי. שלחו את אבא שלי בהתחלה עם היחידה שהוא אימן לצרפת , אחר כך לטוברוק, אחר כך ליוון ושם הם נפלו בשבי, ואז לא ראינו ושמענו ממנו כמעט חמש שנים".
בהמשך המשפחה עברה להיכן שכיום נמצא המכון הבוטני, "מקום בודד עם פרדסים על אם הדרך, לא מתאים בכלל. כל יום הלכתי ברגל 4 ק"מ לכל כיוון כדי להגיע לבית הספר, בגשם, חום וברוח. אמא עברה לעבוד בבית חרושת לבירה בראשון, שם יכלה לעבוד שתי משמרות ביום ולהרוויח יותר כסף. ואני הייתי הרבה לבד, אף ילד מהבית ספר לא רצה לבוא אלי, ללכת 4 ק"מ. לא היה לי עם מי לשחק או לעשות שיעורים. היו לי חברות מאוד נחמדות: נמלים גדולות שהיו עולות עלי ואני הייתי מביאה להן גרגרים, כדי שישימו אותם במאורה שלהן".
לילה אחד אימה של שוש קמה מוקדם, כנראה כדי להספיק למשמרת ראשונה בעבודה. לא היה שעון בבית, כי המשפחה כבר החלה למכור ממנו חפצים, בשביל עוד קצת כסף. האם הלכה בגשם לעבודה, הגיעה רטובה כולה אבל לא פתחו לה את השער, כי עוד לא היו חילופי משמרות. היא עמדה בחוץ זמן ממושך, לבסוף נכנסה, נתנו לה לעבוד בבקבוקיה כדי לברור בקבוקים שהגיעו מבריטניה. האם שכבר הייתה מבולבלת מהדרך, לקחה בידה האחת שני בקבוקים וביד השנייה תפסה…נחש. "זה גמר אותה לגמרי, היא קיבלה הלם", מספרת שוש, "כבר הייה עם דלקת קרום המוח, מצוננת וחלשה, לקחו אותה לבית החולים הממשלתי ליד הירקון. אחי כמה ימים קודם לכן החליט שהוא הולך לצבא "כדי לנקום", אחותי הייתה בקיבוץ בבית שאן ולא היו אז טלפונים. אני נשארתי לבד לגמרי".
בגיל 8 וחצי אחרי בית הספר, היא הלכה לעבוד בעבודות שונות :בציר ענבים, פרדס, לנקות תפרים בבדים אצל תופרת או לנקות בתים. אחד המורים שלה שם לב שהיא מתדרדרת בלימודיה, נרדמת בשיעורים והחליט לעקוב אחריה כדי לגלות את הסיבה לכך. היא סיפרה לו שהיא עובדת כדי לחסוך כסף בכדי שתוכל להביא לאימא, שהייתה תקופה ארוכה בבית חולים, והוא כתגובה הזמין אותה ערב שישי אחד לארוחה עם משפחתו.
שוש הקטנה המשיכה במאבק ההישרדות שלה, במשך חודשיים מדי יום היא הלכה לועד למעין החייל והתחננה שיקחו אותה לפנימית בן שמן אך ללא הועיל. "עד שיום אחד נשבר לי, סגרתי את הבית, הלכתי ליפו וחיפשתי את בית הספר הבריטי של המסיון. דרשתי לדבר עם המנהלת ואמרתי לה : "אתם חייבים לי, כי לקחתם לי את אבא ואחי, הרסתם את אמא שלי ואני נשארתי לבד. הם הסכימו".
שוש עברה למיסיון, החיים שם היו טובים אבל ביום כיפור היא רצתה להרגיש בית כנסת. היא נזכרת בכאב איך הלכה לבית הכנסת במושבה הגרמנית ביפו ואף אחד לא שאל אותה מי היא. "רואים ילדה קטנה לבד ביום כיפור, לא שואלים מי את? האם אכלת ארוחה מפסקת? ישבתי שם לבד, התפללתי וביקשתי רחמים מאלוהים. נגמרה התפילה כולם מתפזרים ועדיין לא שואלים , נשארתי לישון על ספסל. בבוקר ראו אותי שם. לא שאלו כלום, כאילו אני אוויר , שוב ישבתי שם יום שלם התפללתי בבכי וביקשתי סימן מאלוהים שיעזור לי. בסוף הגיעו מהמסיון עם מכונית, שתייה ופירות, חשבתי לעצמי 'תראו איזה דבר, בני עמי בבית כנסת לא שמו לב אלי ודווקא הגויים נתנו לי יחס. אמרתי לעצמי שמאותו הרגע אני את הרגל שלי לא שמה יותר בבית הכנסת, כי בית כנסת זה שקר, רמאות".
היום היא מגדירה את עצמה יהודיה משיחית שלומדת גם את התנ"ך וגם את הברית החדשה והיא מאמינה שישוע לא היה נוצרי ולא הקים דת נוצרית אלא נולד יהודי ונצלב יהודי.
כשהייתה בת 9 וחצי כבר הלכה עם צלב גדול, וכולם כבר חשבו שהתנצרה. היא שוב ביקשה ללכת לפנימית בן שמן והובטח לה שקודם תנסה את פנימית 'אחוזת ילדים' בחיפה (שקיימת עד היום). שוש שבחייה הקצרים כבר אז חוותה קשיים וסבל, הייתה המומה מהמקום הנוראי לדבריה. "בכל ילד היו 60 ילדים, שירותים שהיו גבוהים בחמש מדרגות יותר מהרצפה ומרתף שגרים בו ילדים שיש להם פטריות על הראש וגזזת. אני זוכרת שלא נשכבתי במיטה כי פחדתי שהם ידביקו אותי. יום אחד אחרי כיבוי האורות קפצתי מהחלון וברחתי. הגעתי לעץ בודד ברחוב יפה נוף בכרמל, חיבקתי אותו וישנתי שם".
לילה אחד עבר קומנדר (רכב קצונה בריטי) ליד העץ, החיילים אספו את שוש ואחד מהם החליט לסייע לה.הוא לקח אותה לביתו ואמר לאשתו 'מרג', עד היום היו לנו שני ילדים ועכשיו יש לנו שלושה'. במקביל הוא הגיע לפנימית אחוזת ילדים ואיים שאם היא לא תנוקה, היא תיסגר. היא גרה עם משפחתו במשך חצי שנה והם גם לקחו אותה לבקר את אימא בבית חולים. לבסוף שוש הצליחה להיכנס לפנימיית בן שמן, שם התחנכה עד גיל 15.5.
משם היא התגייסה לפלמ"ח, זו הייתה שנת 1945 , אביה כבר חזר מהשבי, אבל הוא לא היה אותו אדם. יותר מזה, הוא לא זיהה את ביתו "כשחזר הייתי בת 13, הוא לא התייחס אלי ואני מאוד נפגעתי, הוא כן הכיר את אחיותיו, את אימי, אחותי. בסולחה הוא קנה לי אופנוע גדול, לימד אותי לרכב, הוצאתי רישיון והייתי הנערה היחידה בכל ארץ ישראל שרכבה על אופנוע ומאחוריה ישב בחור, בכל המקומות זה היה הפוך".
לדבריה, המצב בארץ עם הבריטים "לא היה סימפטי. הם התייחסו אלינו נורא, כי לא הסכמנו להיות משרתים". זה כלל חיפושים בבתים, עוצר משעה מסוימת. חברתה, ברכה פולד נורתה בגלל שלא הצליחה להגיע בזמן לביתה, ועל שמה של פולד, הוקמה אח"כ אוניית המעפילים 'ברכה פולד'.
בהמשך היא התחתנה עם מיכה ולתחום ההומואפטיה הגיעה לקראת גיל 30, בעקבות תאונת הדרכים הקטלנית שעברה וההחלמה ממנה. גם בלונדון, גם בברלין וגם בסין קיבלה אותות הוקרה ודיפלומות על פועלה הרב ותרומה,בסין שלחו לה כרטיס טיסה ומימון הוצאות, רק כדי שתגיע להרצות שם – "וסין הייתה אז קומוניסטית, לא היה לי נעים אבל רימיתי אותם שאני בריטית, דרכון בריטי זה היה בסדר, כי הונק קונג הייתה בריטית אם הייתי אומרת את האמת עד היום הייתי יושבת שם בכלא".היא ובן זוגה המנוח אימצו לא פחות מ-25 ילדים, בנוסף לארבעת ילדיהם הביולוגים.
איך לוקחים על עצמך דבר כזה?
"היינו מושבניקים אישי המנוח ואני בבית נחמיה. הייתי בזמנו מודעה בצרכניה שמחפשים משפחות אומנה, בהתחלה לקחנו כמה ילדי אמנה אבל מה שקרה זה ששילמו לנו כסף בשביל להחזיק אותם אבל מתי שהתחשק לעובדים סוציאלים לבוא להתיישב ליד שולחן האוכל ולראות מה הילדים אוכלים הם עשו כך ועוד אסרו עלי לתת לילדים תוספת. אמרתי 'אבל הילד רעב'. כך זה היה בשנות ה-70 ואני החלטתי לקחת ילדים שחסר להם בית ואהבה אבל לא רוצה ילדי אומנה שמישהו יבוא ויגיד לי כמה אוכל נתת לילד.
"גמרנו עם האומנה, פנו אלינו קציני מבחן ושאלו אם אנחנו מוכנסים לקבל ילדים יותר מבוגרים בני 12, 14 שכבר שהו בבתי כלא בגלל שטויות כמו גניבת מחברת, כדי שהילד יוכל לעשות שיעורים לקחנו ואלה שהתנגדו למה שעשיו אמרו לנו 'תשאירו אותם לבד בבית ותראו שהם ימכרו לכם את כל הרהיטים ויקנו סמים. זה היה בדיוק הפוך . כשבאו אנשים לביתינו ולא היינו, הילדים המאומצים לא נתנו להם להיכנס כי הם הגנו על הרכוש שלנו. התחלנו עם 6 ילדים ולאט לאט באו עוד ועוד".
היה מקום בבית לכולם?
"בוודאי כשיש מקום בלב יש מקום לכל דבר . היה לנו קמפינג עם אוהלים . הבנים גרו בבניין של הסוכנות שהיה במושב, בבוקר הייתי מורה בבית ספר ובערב עבדתי משמרות לילה בשדות התעופה . היה קשה אבל טוב.
היום היא גרה בכפר יונה, אין לה קליניקה כי היא גרה ביחידת דיור קטנה אבל היא מטפלת בבתיהם של אנשים, נוסעת ברחבי הארץ לטיפולים פרטיים, הרצאות, מתנדבת הרבה, עושה גם ייעוץ רפואי סיני, אבחון בעזרת זכוכית מגדלת שנותן מידע לגבי מה שמתרחש בגוף :” זה שהמציא אותנו- אלוהים או בורא, אני קוראת לו מהנדס גדול, הינדס את הגוף כך שהוא יכול לספר לנו מה קורה בגוף אם נלמד לקרוא את הגוף נכון. בלשון בציפורניים ובידיים אנחנו יכולים לראות כל כך הרבה דברים שהגוף משדר".
למשך תקופה גם הייתה יו"ר תנועת הצמחונים והטבעונים בישראל וכיום היא צמחונית, "לא אוכלת שום דבר שהייתה לו אמא. למה לאכול בעלי חיים שאלוהים נתן גם להם חיים ונפש?, אנחנו לא יודעים לדבר איתם אבל יש להם שפה משלהם. האמא הפרה או העז אוהבת את הגור שלה בדיוק כמו שאנחנו אוהבים את ילדינו"
