דגלי ישראל מול שערים חשמליים, מגפונים ברחוב ההולנדי ועוול מוסרי שמתפוצץ בפנים: תיעוד שטח מתוך המחאה מול בית משפחתה של רחל שור, מיוצרות הסרט "נז"א" שמסעיר את המדינה
איתן אלחדז ברק
שקט הפסטורליה של סביון, אחד המעוזים המבוססים והשלווים ביותר בישראל, נסדק השבוע ברעש מחריש אוזניים. בין גדרות חיות, מדשאות מטופחות ומכוניות יוקרה, התייצבו עשרות לוחמי מילואים, אזרחים ופעילים. בידיהם אחזו בדגלי ישראל ובשלטים שעליהם נמרחו בכתב יד זועק המילים: "בוגדים מבפנים" ו"דם לוחמינו אינו הפקר".
היעד: בית הוריה של רחל שור, מי שחתומה יחד עם יובל אברהם על "נז"א" – הסרט התיעודי שקטף פרס בפסטיבל ונציה, אך בישראל פתח פצע מדמם והצית סערה פוליטית וציבורית חסרת תקדים.
"הסרט הזה חצה כל גבול אפשרי"
הסרט, ששמו נגזר מראשי התיבות הצבאיים "נזק אגבי", מביא עדויות של חיילי וחיילות יחידת המודיעין 8200 על השימוש במערכות מבוססות בינה מלאכותית ועל מתן אישורי תקיפה במלחמה בעזה. בעוד שבעולם מחבקים את היצירה כמסמך נוקב, כאן – בעיצומה של מלחמה רב-זירתית – רבים רואים בו לא פחות מתקיעת סכין בגב הלוחמים בשטח.
"אנחנו נמצאים פה בשם לוחמי צה"ל", אומר לי בשטח פעיל המחאה זיו ברנס, אוחז בדגל וסביבו תכונה רבה. "בזמן שאנחנו נלחמים בבוץ, שחברים שלנו מחרפים את נפשם ומוסרים את החיים שלהם, ללכת לבמות בעולם ולהציג אותנו כרוצחים המוניים? זו פשוט בגידה. על הדבר הזה אסור שתהיה מחילה. זה לא ימין ולא שמאל – הם צריכים להתבייש להסתובב כאן."
ברנס ואנשיו החליטו לאמץ את השם "מחאת נזק אגבי", והם מבטיחים שזוהי רק יריית הפתיחה: "איפה שהם יהיו – בארץ, בחו"ל, בהקרנות או בבתי קפה – אנחנו נהיה שם. לא ניתן להם מנוח."
בדבריו מעלה ברנס גם את תחושת האפליה והמוסר הכפול שמבעבעת מתחת לפני השטח: "בפרשת כוח 100 בשדה תימן ידעו לשלוח מצ"ח רעולי פנים ולעצור לוחמים. וכאן? אנשים מ-8200 מתראיינים לסרט בינלאומי, בלי צנזורה ובלי אישור, והרמטכ"ל שותק. אנחנו דורשים אכיפה מלאה והדחה מיידית של כל מי שלקח בזה חלק."
מגפון בלב השכונה: "המצלמה היא הנשק"
ככל שהערב יורד, הטונים בסמטאות סביון רק הולכים ומקצינים. קולו של אחד הדוברים בוקע מבעד למגפון ומהדהד למרחוק, מפר את דממת הווילות. הוא מתאר בלהט כיצד השפעת הסרט כבר מכה גלים גם בקרב ידידותיה המובהקות של ישראל בעולם:
"אשתי הגיעה מצ'כיה", הוא זועק למגפון. "צ'כיה היא המדינה הכי ציונית באירופה, תמיד עמדה לצידנו. ועכשיו? המשפחה שלה מתקשרת משם ומספרת שבמהדורות החדשות מציגים את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה בגלל הסרט וההדלפות האלו. אפילו לאוהבי ישראל באירופה אין כבר מילים להגן עלינו. הנשק היום הוא לא רק רובה – הנשק הוא הסברה, מצלמות, פייסבוק ורשתות חברתיות. הדברים האלה מתפשטים כמו אש בשדה קוצים."
המפגש הנפיץ: שבר מעמדי ותרבותי
מעבר למחלוקת על חופש הביטוי מול נאמנות בשעת מלחמה, לא ניתן היה להתעלם מהמתח החברתי העמוק שריחף מעל רחובות סביון. המפגש בין הלוחמים – רבים מהם בני הפריפריה ששבו מחודשים ארוכים בחזית – לבין תושבי היישוב המבוסס, שיקף את השסעים העמוקים ביותר בחברה הישראלית.
במהלך ההפגנה התפתחו חילופי דברים קשים בין המפגינים לבין תושבי המקום. "למה אתם מגיעים לבית ההורים?", הטיח אחד מתושבי השכונה שיצא להגן על פרטיות הרחוב. "צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, אבל מה אשמים ההורים? תפגינו מול מי שעשה את הסרט."
"כי הם יורקים בפרצוף של הלוחמים שמגינים גם עליכם!", השיבו לו מהקהל בצעקות. "בזמן שאנחנו נקברים ומאבדים חברים, הילדים שלכם מקבלים פרסים בוונציה על הגב שלנו! אין כאן ניטרליות!"
שוטרי משטרת ישראל ומג"ב שהוזעקו למקום נאלצו לעמוד כחומה בצורה כדי למנוע הידרדרות לתקריות אלימות, בעוד עוברי אורח נוספים ושכנים נגררו לוויכוחים סוערים מול המצלמות.
מלחמה על הנרטיב
ההפגנה מול בית משפחת שור בסביון לא הייתה עוד מחאת ימין שגרתית. היא זיקקה לתוכה את כל החרדות, התסכולים והזעם של חברה הנמצאת בלחימה קיומית מתמשכת: שאלת המחיר הבינלאומי, מעמדה של יחידת המודיעין היוקרתית 8200 מול לוחמי השדה, וחוסר היכולת לשאת ביקורת פנימית המהדהדת בעולם בזמן שחיילים עדיין בשדה הקרב.
כשהשלטים קופלו לקראת חצות והמפגינים החלו להתפזר, ברחוב השקט של סביון נותרו שוטרים בודדים ואוויר רווי מתח. "הם חשבו שהם ייסעו לוונציה, יקבלו מחיאות כפיים ויחזרו כאילו כלום לא קרה", סיכם אחד המוחים לפני שנכנס לרכבו. "הם טעו. הסרט אולי נקרא 'נזק אגבי', אבל את המחיר הציבורי הם ישלמו כאן, בבית.
