אחוזי ההצבעה הגבוהים והתורים הארוכים בבית הספר "אל-זהראא" בטייבה המחישו מקרוב את הזינוק בכוחן של המפלגות הערביות בבחירות לכנסת ה-26. משלטי הקמפיין עם דמותו של בן גביר שעוררו את השטח, דרך הקריאה של התושבים לחיים בכבוד ועד להצהרות הניצחון של ח"כ אחמד טיבי – כך הפך הרחוב הערבי ללשון המאזניים שמציבה דילמה גורלית בפני "גוש השינוי"
איתן אלחדז ברק
על הכביש הראשי בכניסה לטייבה, בין שלטי הבחירות הענקיים של "הרשימה המשותפת", "רע"ם" ומפלגת "הדמוקרטים", בולט שלט אחד שתופס את העין ומסביר אולי טוב מכל את הסיפור הדרמטי של הבחירות לכנסת ה-26. על השלט, בערבית, מתנוססת דמותו של איתמר בן גביר לצד ציטוט על שינוי הסטטוס-קוו בהר הבית. עבור תושבי טייבה, לא היה מדובר רק בשלט קמפיין, אלא בשעון מעורר. והשטח אכן התעורר.
במסדרונות בית הספר היסודי "אל-זהראא" בטייבה, שקירותיו מעוטרים בציורים צבעוניים, פרחים וכיתובים בערבית כמו "הלב זורח כשהוא מוצא את מקומו", התחוללה אתמול דרמה בלתי רגילה. כבר משעות הבוקר המוקדמות השתרכו תורים ארוכים סמוך לחדרי הקלפי מספר 9 ו-10. גברים מבוגרים בכאפיות מסורתיות ובכיפות לבנות, נשים בחיג'אב, צעירים בלבוש מודרני והורים עם ילדים קטנים על הידיים – כולם עמדו בסבלנות בצפיפות, ממתינים לתורם לשלשל את המעטפה.
"המדינה חייבת לנו, אנחנו לא בוגדים"
בחוץ, בחצר בית הספר, בין המכוניות החונות לתנועה הערה של המצביעים, עומד חוסיין ג'בארה, משורר מקומי ומנהל בית ספר לשעבר, עם חיוך שאינו מסתיר את התרגשותו.
"לדעתי, האווירה בטייבה היום היא גם מהממת ב-ה' וגם מחממת ב-ח'," אומר ג'בארה בשיחה בשטח. "כשיצאתי מהבית – המון רכבים, המון תנועה, המון תזוזה, המון אנשים שאכפת להם יצאו לקלפיות כדי לומר את העמדה שלהם. הגעתי לקלפי, מלא אנשים מחכים בתור. זה סימן שאכפת לאנשים, שאנחנו לא סתם אזרחים שלא אכפת לנו – אנחנו רוצים להביא שינוי."
אבל מאחורי האווירה החגיגית, פורש ג'בארה ניתוח חד וכמעט כואב על מקומם של האזרחים הערבים במדינת ישראל: "אני לא מצפה להמון דברים, יש אסטרטגיות שממשלות ישראל לא יזוזו משם. אבל אפשר להזיז דברים שהם בחיים, שהם אוויר לנשימה, שהם פת לחם לאוכל. זה שלא יהרסו לנו בתים – זה לא ביטחון המדינה; זה לסיים את האלימות ואת הרצח – זה לא ביטחון המדינה."
ג'בארה מרים את קולו כשהוא מדבר על השותפות הכלכלית: "אנחנו בכל פינה במשק, אף אחד לא עושה לנו טובה! איפה שהיהודים בורחים משם, איפה שהמשכורות נמוכות והעבודה קשה – לשם נכנסים הערבים. היהודים לא רוצים רוקחות? אנחנו שם. הם לא רוצים רפואה, הם רוצים היי-טק ומשרדים? אנחנו נכנסים לשם. אנחנו בבניינים, אנחנו נופלים מהבניין, מתים למטה, ואף אחד לא שואל עלינו. לדעתי, המדינה הזו חייבת לנו, אני לא חייב למדינה הזו. אני לא בוגד, אני מחפש שיתוף פעולה, אני מחפש רב-קיום ודו-קיום."
על הכוח הפוליטי שנוצר לפתע, יש לו הסבר ברור: "מרוב טיפשות של ממשלות ישראל, הערבים מתאחדים. כשאחוז החסימה היה נמוך, היינו שלוש-ארבע רשימות ואף אחד לא היה גוש. התחילו להרים את אחוז החסימה, אז אין ברירה – אנשים מתאחדים. עכשיו מתאחדים ויש לך 17 מנדטים! בחיים אף אחד לא חלם על זה, אף אחד לא תכנן את זה. אבל בפיזיקה, לכל גירוי ולכל פעולה יש תגובה. כשאתה מתנהג רע, התגובות יבואו אחרת ממה שאתה מצפה."
מ"חאג'ה לילא" ועד אחמד טיבי: רחוב בתנועה
בתוך מבנה בית הספר, בין כיתות הגן והכרזות הצבעוניות המקבלות את פני תלמידי כיתה א', עומדת לילא ("חאג'ה לילא"), תושבת מבוגרת עטויה בכיסוי ראש ורוד. עבורה, היום הזה הוא משימה משפחתית. "הכל בסדר, כן, זה חשוב," היא אומרת בחיוך חם. "כל המשפחה באה, כולם באים. אינשאללה, תהיה ממשלה בסדר."
השקט בבית הספר נשמר על ידי כוחות משטרה המסיירים במסדרונות. מפקד מחוז מרכז במשטרה, ניצב אמיר כהן, שהגיע למקום כדי לעמוד מקרוב אחר ההיערכות, מביט בסיפוק על הסדר המופתי. "אנחנו במאמץ גדול מאוד לקיים את יום הבחירות, ולשמחתי הרבה הכל מתנהל כמו שרצינו וכמו שתכננו," אומר כהן. "המשטרה פרוסה בכל המקומות וניתן מענה לכל מי שצריך… אנחנו מתייחסים לזה בכובד ראש ומבינים שזה יום שצריך לאפשר לאנשים לממש את זכות הבחירה שלהם. עד כה אני שמח להגיד שלא הגיעו תלונות או בעיות."
שיאו של היום בבית הספר "אל-זהראא" מגיע כאשר ח"כ אחמד טיבי, מועמד "הרשימה המשותפת", מגיע להצביע בעיר הולדתו, מוקף בבני משפחתו, תומכים ועדת צלמים ומיקרופונים. בחדר הקלפי, כשהוא אוחז בנכדתו הקטנה על הידיים בעוד רעייתו ובתו משלשלות יחד את מעטפת ההצבעה הכחולה לתיבה, קורן טיבי מביטחון עצמי.
"הדא יום מצירי – זהו יום גורלי," פותח טיבי את דבריו לעיתונאים בחצר. "שיעור ההצבעה, לפי התורים בקלפיות בכל היישובים הערביים וכאן בטייבה, הוא חסר תקדים. זה מזכיר בחירות של שלטון מקומי. למרות ניסיונות ההאטה בקלפיות, בסופו של יום אנחנו נביס את הגזענים, נשלח אותם הביתה ונפלס דרך למציאות חדשה ואולי תקווה חדשה."
כשהוא נשאל האם ניתן לומר ש"הערבים נוהרים לקלפיות", משיב טיבי בחיוך חד: "הערבים נוהרים לקלפיות במובן הכי חיובי והכי דמוקרטי שיש, ויש לזה משמעות: כשאנחנו נוהרים לקלפיות, הגזענים נכנסים למאורות."
הדילמה הפוליטית: כוח שאי אפשר להתעלם ממנו
התמונות מטייבה חזרו על עצמן ברחבי הארץ, והתוצאה היא הפתעת הבחירות הגדולה: זינוק דרמטי בכוחן של המפלגות הערביות, המציב אותן כלשון המאזניים האמיתית של הפוליטיקה הישראלית.
אלא שדווקא ההישג ההיסטורי הזה מייצר פלונטר פוליטי מורכב. במציאות שבה אין הכרעה ברורה בין גוש נתניהו לבין "גוש השינוי", הופכים המנדטים הערביים למפתח לכל קונסטלציה שלטונית.
בתשובה לשאלה על ניסיונות לסגור דילים מאחורי הקלעים עם "גוש השינוי" לתמיכה בממשלה מבחוץ, טיבי שומר על זהירות אך מבהיר היטב את סדר העדיפויות שלו: "אין דילים," הוא פוסק בטייבה. "אנחנו רוצים דבר ראשון לסלק את הממשלה הזאת, להפיל אותה, להדיח את נתניהו, אחר כך להדיח את אמיר אוחנה, ולפלס דרך לממשלה חלופית. היא לא תהיה 'כוס התה שלי', אבל זו ממשלה אחרת. חייבים לשנות את המציאות ויש לתת לאפשרות הזאת סיכוי."
עבור ראשי "גוש השינוי", התחזקות המפלגות הערביות מציבה דילמה של ממש: ללא האצבעות של נציגי הציבור הערבי כמעט בלתי אפשרי להרכיב קואליציה או אפילו לייצר גוש חוסם אפקטיבי נגד נתניהו; מנגד, הישענות רשמית על "הרשימה המשותפת" לצורך הקמת ממשלה דורשת אומץ פוליטי וחציית קווים שלא כל המרכיבים בגוש המרכז-שמאל מוכנים להפגין.
כאשר נסגרו הקלפיות בבית הספר "אל-זהראא" ואחרוני המצביעים עזבו את המסדרון הצפוף, דבר אחד היה ברור: האזרח הערבי החליט לחזור למגרש הפוליטי במלוא העוצמה. כפי שניסח זאת חוסיין ג'בארה בחצר בית הספר: "בדמוקרטיה המיעוט אמור להישמע להחלטות הרוב, אבל אסור לרוב לרמוס את המיעוט, בייחוד כשאנחנו מיעוט לאומי עם מאפיינים משלו. לטובת כל יהודי שפוי – צריך להושיט יד ולשתף פעולה, מתוך רצון לתת לנו לחיות בכבוד."
תרצה שאערוך התאמות כלשהן בטקסט, כגון שינוי אורך הכתבה, הוספת כותרות משנה לתמונות הספציפיות, או התאמת הסגנון לפלטפורמת פרסום מסוימת?
