בשבוע שעבר פורסמה טיוטת חוק הסדרים הכולל מגבלה על הפקדות לביטוחי המנהלים, ולפיה לא ניתן להפקיד כספים בביטוחי המנהלים, בטרם הופקד הסכום המקסימלי האפשרי לקרן פנסיה חדשה שזה עד פי שניים מהשכר הממוצע במשק.
ועדת הכספים של הכנסת תתכנס השבוע לדון במגבלות אלו. פטרנליזם זה מהווה פגיעה בחופש הפרט (חופש הבחירה), המוצדק רק לגבי מוצרים פוגעניים, כגון הרגולציה על צריכת טבק ואלכוהול. התקנה אינה חלה על מי שיש לו כבר ביטוח מנהלים. לכן חלה התעוררות במכירת פוליסות ביטוחי מנהלים, עוד בטרם תתוקן התקנה. התוצאה תהיה שמתחליף לקרן הפנסיה ביטוח המנהלים יהפוך למכשיר משלים לקרן פנסיה. כך ביטוח המנהלים, שהיה אחד מהמכשירים הפנסיוניים השנויים ביותר במחלוקת, ישנה את אופיו.
אחרי עשרות שנים של ניסיונות לא מוצלחים להגביל את חברות הביטוח לגבי ביטוחי המנהלים, נראה כי זוהרם נוטה לכבות. השאלה היא למה בכלל זה נדרש והאם הגיע סופם של ביטוחי המנהלים. ביטוחי המנהלים הינם חיסכון לפנסיה ששווק על ידי חברות ביטוח באמצעות סוכני ביטוח, שזכו לעמלה נדיבה מאוד על חשבון כספי החוסכים, אשר הבטיחו כי בביטוחי המנהלים לא יקוצץ כמו בקרנות הפנסיה.
אולם האמת היא שביטוחי המנהלים מניבים פנסיה מאוד נמוכה ביחס לסכום החיסכון שהופקד בקופה, ובהשוואה לקרנות הפנסיה הם מניבים קצבה נמוכה בכשליש מזו של קרנות הפנסיה. לכן ברשות שוק ההון מנסים להגביל את החיסכון לפנסיה באמצעותם. ראוי לציין שגם אם התקנה לא 'תעבור', יש השלכות רבות לטיעונים שעלו בהצעת החוק בדבר הגורמים לפגיעה בחיסכון של אנשים כתוצאה מנחיתות תנאי ביטוחי המנהלים.
הפער בסך סכומי החיסכון שבין ביטוחי המנהלים לבין קרנות הפנסיה נובע מכמה הבדלים. ראשית, המשותף להם הוא ששניהם מהווים חיסכון ארוך טווח עם מרכיבי סיכון: מוות ונכות. אולם הם שונים באופן מהותי במנגנונים שלהם: קרן הפנסיה מבוססת על ערבות הדדית בין מבוטחיה, ביטוחי מנהלים מתבססים על חוזה בין המבוטח לחברה.
הבדל בסיסי זה משפיע על ארבעה מרכיבים הקובעים את סכום הקצבה שלבסוף מקבל החוסך: התשואה, דמי הניהול, עלות הכיסוי הביטוחי ומקדם ההמרה. מרכיבים אלו יוצרים פער עצום הגורם לתוצאה העגומה של פער של עשרות אחוזים בקצבה, בה עבודה של חיים שלמים הופכים לקצבה עילגת. נרד מיד לעומקם:
התשואה: 30% מהחסכונות בקרנות הפנסיה מושקעים ב'אגרות חוב מיועדות' שהמדינה מנפיקה להן ושבגינן המדינה מעניקה תשואה קבועה של כמעט 5%, זה מאפשר להן להסתכן יותר בהשקעות של יתר ה-70%. לביטוחי המנהלים אין מנגנון כזה.
דמי הניהול: כבר הזכרנו את עמלתם הנדיבה של סוכני הביטוח, ולמרות שדמי הניהול במגמת ירידה, הפער ביניהן לבין הקרנות הולך וגדל ועומד על פי 3-5%.
הכיסוי הביטוחי: שני החסכונות כוללים כיסויי ביטוח למקרי מוות, נכות ואובדן כושר עבודה. אולם מנגנונים אלה שונים. קרן הפנסיה מבוססת על מנגנון הערבות ההדדית בעוד חברת הביטוח מדובר בחוזה אישי בו חברת הביטוח נוטלת סיכון אקטוארי במידה שהתביעות יעלו על החזוי. הבדל מהותי זה מביא לזהירות יתר הגורם ל פרמיית הביטוח להיות יקרה פי כמה וכמה.
מנגד, הפניית כל החוסכים לקרנות פנסיה מחייבת את כולם למנגנון הערבות הדדית שהוא איזון אקטוארי אוטומאטי. כך שאם יוגשו יותר תביעות מהצפוי או שתוחלת החיים תעלה, הקצבה תקטן, כך גם להיפך. הביטוח ההדדי גורם לכך שהקרנות נושאות בתוחלת הסיכון בלבד, בעוד חברות הביטוח נושאות בעלויות נוספות כולל עמלת סוכני הביטוח והצורך להרוויח. לכן חברות הביטוח לוקחת מרווח שמרני כדי להבטיח את הרווחיות.
מקדם ההמרה: מדובר במספר שממיר את סך החיסכון שנצבר לקצבה חודשית. כך למשל, אם המקדם 200 והחיסכון הוא מיליון, הקצבה החודשית תהיה 5,000 שקל. לכן ככל שהמקדם גבוה יותר, הקצבה החודשית תהיה יותר נמוכה. המקדם נקבע על פי תוחלת החיים והריבית על החיסכון מרגע הפרישה ואילך. גם במקדמי ההמרה יש פערים. מנגנון הערבות ההדדית מאפשר לקרנות הפנסיה להציע מקדמים נמוכים המניבים קצבה גבוהה יותר: ואכן הם עומדים על 182 בעוד בביטוחי המנהלים הם עומדים על 199. זה יוצר פער של מעל 9% מסכום הפנסיה לה זוכה החוסך.
ביטוחי המנהלים שרדו ניסיונות החיסול רבים, תותר לקוות שלא עוד. התקנה הנוכחית עשויה להפוך את גזל ביטוחי המנהלים לחיסכון שמעטים ישתמשו בו. הסכנה לכך מצויה בעובדה שביטוחי המנהלים שרדו היסטוריה מרשימה של התגברות על מגבלות. נותר רק לנחש למה. לטעמי, כמו יתר הנושאים שבעין הסערה: יוקר המחיה, מנגנוני בתי המשפט וביטוחי המנהלים- כולם סובלים מאותה תופעה, מין נפוטיזם, אלו הממונים על הרגולציה צפויים תוך זמן לא רב להיות חלק מהכפופים לרגולציה עליה הם ממונים.
הכותב הוא ד"ר ז'אק יצחק ברששת, ד"ר למשפטים, עו"ד ורו"ח, חוקר המיסוי ומחבר הספר "ושימו עליו שרי מיסים" בהוצאת כרטא.
