ירדנה ארזי הרעידה את הקירות של "סוזן דלל" עם השירים, הסיפורים מאחורי השירים ועם בנות "שוקולד מנטה מסטיק". ביקורת.
נתחיל בגילוי נאות, ירדנה ארזי היא סוג של הפסקול המוזיקלי של חיי, גדלתי עליה, למדתי את השירים שלה בעל פה, רצתי אחריה להופעות והערצתי אותה עד כלות, לכן, כששמעתי על המופע המתקרב ידעתי שאני חייב להיות שם.
במרכז "סוזן דלל" החליטו לעשות פסטיבל שששמו"תפוח בדבש" ובמרכזו זמרות ארץ ישראליות בולטות, בינהם ירדנה ארזי, הזמרת הכי ישראלית שיש, כזו שכולם מכירים לפחות שני שירים שלה ומכירים אותה בעיקר כ"זמרת היפה".
ארזי, בסוג של מחווה הביאה איתה לבמה את אחיותיה ללהקת הבנות המיתולוגיות "שוקולד מנטה מסטיק" למיטב השירים שלהן ואליהם עוד נגיע.
אבל בואו נחזור לארזי, ירדנה היא לחלוטין זמרת של שירי ארץ ישראל, והיא מאוד מנסה ליישר קו עם התדמית הזו, השירים שנבחרו למופע מתארים את ישראל היפה דרך עיניה, "אתה לי ארץ, שהשמש תעבור עלי" עגילי דמאר" שנכתב במיוחד על שושנה דמארי כולל נסיון לחיקוי משעשע ומעבר מהיר לבית מתוך "כלניות" דרך השירים הצועניים שהיו להיטים ענקיים, "חופים" ובואי אמא"ועד ל"מתה לחיות" שהוקלט לאלבומה האחרון. הקהל יושב מרותק לה, מהופנט ותוהה בשקט מאחור "בת כמה היא לעזאזל" כשהיא מצידה טורחת להזכיר ש"אמנם אתם יודעים עלי הכל, אבל לא ראיתם אותי מעולם בלי הפס השחור בעין" והיא צודקת. כזו היא ארזי, מתוקתקת, מאופקת, נוגעת לא נוגעת ובעיקר נהנית. ממחיאות הכפיים, מאהבה שהקהל מרעיף עליה ובעיקר מאורות הבמה, אחרת איך תסבירו את החיוך שלא מש לה מהפנים במשך שעתיים שלמות?
באמצע המופע היא מזמינה את רותי הולצמן ולאה לופטין, הבנות שיצרו את "שוקולד מנטה מסטיק" . הרעיון כשלעצמו הוא מצוין הביצוע קצת פחות, השנים עברו, הבנות גדלו וההרמוניה הקולית שהייתה נחלתם נסדקה, רותי דומיננטית על הבמה, ירדנה היא החוט המקשר ולאה מנסה. בלי הרבה הצלחה. יש איחודים שלא נועדו להיעשות כדי להשאיר לקהל את הרצון להתרפק על העבר, זה אחד מהם.
אחרי שלל שירים של השלישיה כולל מחרוזת, הן יורדות ומפנות לירדנה את הבמה לטובת מחרוזת צוענית מצויינת שמתחילה ב"כינור הנאמן" ממשיכה ב"היא רוקדת" עוברת ב"רוח ואש" ומסתיימת ב"בן אדם" הקהל שמכיר את השירים והליריקה משתף פעולה ומתמוגג, ירדנה מחייכת, רצה על הבמה ומציגה את הנגנים ואז עוברת לעוד שיר ועוד שיר, ומסיימת במחרוזת שירי הקדמים שלה, אחרי הכל גם שם היא צברה קילומטראג' לא מבוטל. המופע מסתיים בהדרן שני לשיר שהיא הכי אוהבת והקהל איתה ב"דרישת שלום חמה".
בחוץ אני עוד מספיק לשמוע קבוצת אנשים שמדברים על היופי שלה ומנחשים את גילה, הם כבר לא מדברים על המוזיקה או המופע שממנו הם יצאו זה עתה, הוא לא באמת נגע בהם, זה פשוט עבר ליד. חבל.
