“ואף אחד לא ידע שסבא שלי ממקימי תל אביב”; ראיון לרגל 106 שנים לעיר

בגיל מאוחר גילתה עדנה יקותיאלי כהן שהסיפורים שסיפרו לה בילדותה על סבה עקיבא אריה ויס, מייסד העיר העברית הראשונה, היו נכונים. היא יצאה למסע לתיקון העוול ההיסטורי שנגרם לו וחשפה איך הצליח סוחר כלי כסף מיפו להקים את תל אביב ולהתגבר על הספקנים שנקרו בדרכו.

בילדותי”, נזכרת עדנה יקותיאלי כהן כשאנחנו מהלכים לא הרחק מבית סבה, שהיה ממייסדי העיר העברית הראשונה, “אמי, יהודית, סיפרה לנו סיפורים רבים על תל אביב הקטנה. מכולם אהבתי את סיפורה על אביה, עקיבא אריה ויס, שבקיץ 1906, כשרק עלה לארץ, כבר פעל בקדחתנות להקמת עיר עברית ראשונה. באותם ימים, מספרת בהתרגשות כהן, “סיפוריה נשמעו באוזניי כמו מתוך אגדה. היה לי סבא ככל הסבים, איתו נפגשים בשבתות ובחגים”.

סבא שלה היה שייך לאותם מעטים שחולמים בגדול היכן שאחרים רואים רק חול ועוד חול. הוא ראה בעיני רוחו על חופי הים התיכון “את ניו יורק הארץ ישראלית”, כמו שהגדיר זאת, בעלון לגיוס חברי ועד הישוב ב- 1906, במטרה להפיח בהם רוח יוזמה. ויס נולד בשנת 1868, הוא חלם להיות אדריכל, אך בגלל שאביו נפטר בטרם עת הוא היה צריך בגיל 17 לנהל את בית המלאכה לכלי כסף וזהב. בזמנו הפנוי חלומו לא נתן לו מנוח והוא היה לומד מעיון בספרים ומשוטטות בין בניינים תוך כדי שיחות עם מהנדסים ופועלים. בגיל 29, בימי הקונגרס הציוני הראשון, שמע על פועלו של בנימין זאב הרצל והפך מיד לחסיד שלו, כשהוא מושפע מחזונו המדיני המתואר בספרו ‘אלטנוילנד’ (‘תל אביב’ בתרגומו של נחום סוקולוב). “כששמע על הציונות” מספרת כהן נכדתו, “מיד נעשה לפעיל נלהב, הקים אגודות ציוניות וב 1906 היגר מפולין לישראל והעתיק את החנות שלו מלודז’ ליפו”. ולא שהכל הלך חלק, ויס הגיע עם ששת ילדיו ומצבו הכספי היה בכי רע, עד בשלב מסוים הוא אף חשב למכור את ביתו.

עדנה יקותיאלי כהן אוחזת את תמונת רחוב הרצל בימיו הראשונים. בצד ימין בית סבה אז והיום. (צילום:איתן אלחדז)
עדנה יקותיאלי כהן אוחזת את תמונת רחוב הרצל בימיו הראשונים. בצד ימין בית סבה אז והיום. (צילום:איתן אלחדז)

למרות הביקורת וההתנגדויות מצד אלו שאמרו לו “שזה לא ריאלי לבנות עיר מתחת לאף של השלטון העותמאני”, ויס עמד על דעתו שיהודים צריכים לצאת מיפו ולבנות עיר. ולא רק זה, בניגוד לרוח התקופה בה היו יהודי הישוב נתמכים בעזרת כספי נדבנים, הוא רצה שהעיר תוקם בעזרת כספם שלהם. לצורך כך הוא דאג להלוואות ‘מקרן קיימת’ ובנק ‘אנגלו-פלשתינה’ (ובגלגול מתקדם ‘בנק לאומי’) שבתמורה ביקש למשכן את הבתים ושכולם גם יהיו ערבים אחד לשני. “פעם אחת”, מספרת ויס, “הוא הגיע למשרדי סניף הבנק בתל אביב, זועם ואוחז לבנת בניין בידו, אותה הטיח על השולחן כשהוא מנסה להדגים למנהל את עמידותה. זאת לאחר שלא הסכים לאשר לו הלוואה מכיוון שחשש שלא ניתן לבנות בית בעזרת לבנים”. ויס רצה גם לבנות את ביתו באמצעות ‘עבודה עברית’ ולכן הכשיר פועלים לכך.

אחרי שרכשו את שטח האדמה עליו הוקמו הבתים הראשונים, גילו שהשטח בעייתי וכי צריך ליישר את הגבעה שלימים תהפוך להיות שדרות רוטשילד. אבל עלות היישור לא השתלמה, וויס, בגילוי תושייה, קיבל על עצמו את ניהול עבודות היישור ופנה לקבוצת פועלים עבריים כדי שתעשה את העבודות באמצעות מריצות, ולא בחמורים כפי שהיה נהוג באותם ימים. ויס החליף להם את הגלגלים מעץ לברזל ובכל הישוב הם נודעו באותם ימים כקבוצת ‘המריצנים’. אחר כל התלאות והעיכובים הגיעה השעה ובערב חג הפסח השני נערכה הגרלת המגרשים של ‘אחוזת בית’, שלאחר מספר חודשים תקרא ‘תל אביב’. אבי אבות טייקוני הנדל”ן בארץ לא האמין שהוא צריך לקבל יותר מאחרים ולא העדיף מקורבים; לכן, גם ביתו שלו השתתף בהגרלה שנערכה בעזרת צדפים שלקח מהים. וילד אחד מהקהל הוציא לסירוגין צדף עם שם המשפחה וצדף עם מספר החלקה; התוצאה נרשמה מיד בפרוטוקול לעיני הקהל. האירוע נחשב מאז כיום ההולדת של העיר.

קבוצת “המריצנים”. מיישרים את שדרות רוטשילד. (צילום: אלבום משפחתי
קבוצת “המריצנים”. מיישרים את שדרות רוטשילד. (צילום: אלבום משפחתי

עם השנים נשכח סבה כאחד ממייסדי העיר ממנה ואזכור עשייתו התעמעם ונדחק הצידה לטובת פעלתנותו של מאיר דיזינגוף. בנתיים, נישאה כהן ושקעה במחקר ספרות. היא הביאה לעולם 3 ילדים (ולהם שבעה נכדים). “בת”א אמרו כולם שדיזינגוף היה מייסד העיר”, היא נזכרת. אך לפני כמה שנים, כשכהן החליטה לחקור את תולדות העיר במסגרת עבודת המאסטר שלה, “הסתבר לי שמה שהיה בעיני סיפורי אגדות זוהי לחלוטין מציאות היסטורית”. כהן החליטה לתקן העוול ההיסטורי שנעשה לסבה וכילתה שעות על גבי שעות בארכיון העיר. “הצלחתי להוכיח שסבי היה מייסד העיר ואף הוציא לפועל את רעיון ‘אחוזת בית’, ושהוא הצליח להקים את 60 הבתים הראשונים שישבו על רחובות הרצל, רוטשילד ואחד העם”. היסטוריונים שונים טענו כי מה שויס הקים היה רק פרבר של יפו אבל כהן יודעת לענות להם ואף להוכיח אחרת: “סבי מלכתחילה חשב על בניין עיר וכל הצעדים שעשה מעידים על כך. הוא רכש שטח אדמה גדול יותר ממה שהיו צריכים 60 המשפחות הראשונות, מפני שרצה שהם יתפשטו בבוא העת”.

בינגו. הגרלת החלקות של אחוזת בית. (צילום: אלבום משפחתי)
בינגו. הגרלת החלקות של אחוזת בית. (צילום: אלבום משפחתי)

במכתב פרטי שכהן שולפת מאמתחתה, נראית התכתבות פרטית בין ויס לידידו, משנת 1910: “גרים אנחנו כבר בביתנו החדש בשכונה החדשה תל אביב”, כתב ויס. “זכיתי להתחיל ולגמור בבניין עיר חדשה ויפה בא”י… מסרתי עניין הדבר לאחינו שאינם מבינים עוד את ערך הדבר, אבל יבואו הימים וידברו על זה ועלי במילים חמות ואז יבושו כל המפריעים ויאלמו כל אלה שחפצו להרוס את הבניין. והזמן ההוא לא רחוק”. המכתב הזה שגילתה בעזבונו של סבה הותיר בה חותם וגרם לה לכתוב את הספר ‘עיר מראשיתה’, שיצא לאור במלאות 100 שנה לעיר והפך גם לתערוכת קבע במוזיאון מגדל שלום.

עקיבא אריה ויס. כתובתו: רחוב הרצל 2, פינת אחד העם. (צילום: אלבום משפחתי)
עקיבא אריה ויס. כתובתו: רחוב הרצל 2, פינת אחד העם. (צילום: אלבום משפחתי)

כהן מספרת שלויס היו גם חלומות נוספים. הוא הקים את ‘אורה חדשה’, חברת הסרטים הראשונה בארץ ב-1911, והסרטים הוקרנו בראינוע ‘עדן’ הנמצא ברחוב לילנבלום. בתווך, עד שהתפרקה חברת הסרטים אחרי עשור וחצי, הקים את המועדון הראשון ליהלומנים, ממנו התפתחה לימים הבורסה ליהלומים. ואחרי הכל, שבה כהן לביתה בהרצליה, נשכבת על הספה וחוזרת לאגדות ולסיפורים של סבה ונזכרת איך נהגה לעמוד במוצאי שבת על המרפסת בקומה השנייה בבית הראשון של העיר העברית הראשונה. “הייתי מסתכלת לכיוון אחד העם ורואה מרחוק את סבי חוזר מבית הכנסת הגדול באלנבי, הולך לו לאיטו, נכנס הביתה עורך הבדלה ואז הוא היה מתפנה לשחק איתי דוקים”.

 

תגובות

להשאיר תגובה