האם הפתרון לסכסוך הישראלי – פלשתיני טמון בשימוש בסמים פסיכדלים ? מחקר חדש חושף כי ישראלים ופלשתינים שהתנסו בטקסי איווסקה סודיים בהם נוטלים צמח מעורר הזיות הפכו מאנשים לאומנים ואתאיסטים לפציפיסטים ומאמינים
בכנס הפסיכדלי הישראלי שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב היה אפשר לדלג בין הרצאה של ד"ר עידן קורנבלום שעובד במרכז לבריאות הנפש בשיבא שהסביר לקהל הסקרן על איך הוא מבין את התודעה בהקשר של הסרט מטריקס לבין הרצאה של ניר תדמור שדיבר על 'פסיכיאטריה, רוחניות ושמאניזם' וגם פאנלים על חומרים פסיכדלים לאן ? ועוד ועוד דברים מעניינים בעיקר למי שנושם את התחום שהפך בשנים האחרונות לבשורה החמה בכל הקשור לטיפולים פסיכיאטריים. אך ההרצאה שעוררה עניין רב יותר הייתה של ד"ר ליאור רוזמן, חוקר מוח במרכז לחקר סמים פסיכדליים באימפריאל קולג' בלונדון – אחד המקומות המתקדמים בעולם בחקר סמים פסיכואקטיביים שמבצע ניסויים על משתתפים שלוקחים חומרים משני תודעה תחת אמצעי שיקוף מוח. כך במחקר אחר שלו, בחן ד"ר רוזמן השפעה של פטריית פסילוסיבין על אנשים שלוקים בדיכאון.
במחקר האחרון שלו שהתפרסם אך לפני מספר חודשים הוא בחן קבוצה של 32 ישראלים ופלשתינים שהתנסו באופן קבוצתי בטקס שמאני עתיק שמיובא מדרום אמריקה בו המשתתפים נוטלים שיקוי של צמח האייווסקה שמונע ספיגה של החומר הטבעי במוח שנקרא DMT שמוגדר כאחד מהחומרים הפסיכואקטיביים החזקים בטבע. אחד הממצאים המעניינים שחוזרים ונשנים אצל מי שנוטל את הסמים ומתנסה בחווית קצה במה שחוקרים מגדירים 'כאתחול למוח' עוסק בפער שבין תפיסת המציאות המפרידה כפי שהיא נחווית אצלנו ביום יום לבין החוויה הכולית שחווים המתנסים בצמח מעורר ההזיות הזה. אחת המרואיינות במחקר, ערבייה שסיפרה כיצד בבוקר המחרת לאחר ההתנסות בסם היא הבינה באותו הרגע "כמה כולנו – ערבים ויהודים הם אחד, כך שההבדלים הם רק בדמיון". אחד השינויים המעניינים שאנשים דיווחו הוא הפיכתם מאנשים פוליטיים לא – פוליטיים בחור יהודי שהשתתף בטקס מספר כי "השימוש באייוסקה מחק לי את ימין ושמאל, מחק לי את ההגדרה של זהות פוליטית ואני חושב שזה הדבר הכי גדול שאיווסקה עשתה לי – גרמה לי לראות רק האמת בלי בולשיט". ד"ר רוזמן דיבר על העניין בציינו כי "הרבה הנחקרים שלי ציינו שאייווסקה עשתה להם טרנספורמציה פוליטית בכך שהם הפכו לפחות פוליטיים או לכל היותר לאקטיביסטים שעובדים עם עקרון החמלה ולא אקטיביזם כועס".
גבר ערבי שהתנסה באחד הטקסים סיפק תובנות חדשות שלו לגבי דינמיקת הכוח ויחסי הקורבן מקרבן שבין הישראלים לפלשתינים: "צריך להפסיק להסתכל על זה ככובש ונכבש להסתכל על זה כבני אדם. יש את הקטע הזה של השמאלנים שרוצים להגן וכאילו אלא הצד החלש ואלא הצד החזק אבל אני לא רואה את זה ככה כי לא חסרים אצלנו אנשים חזקים".
אחד הדברים המאפיינים שהתגלו במחקר של ד"ר רוזמן הוא המהפך האמוני שעוברים יהודים וערבים אחרי ההתנסות בטקס. כך אחד המשתתפים היהודים מספר כי "אני רואה שגם חוקרי מקרא וגם ערבים שמגיעים לפה נעשים מאמינים יותר ופחות פונדמנטליסטים. אני למשל מרגיש עכשיו הרבה יותר עמוק ביהדות משנכנסתי אבל אני גם מבין איך היא יותר חיה בשלום עם שאר הדיעות שסותרות אותה". מנגד גבר ערבי שלקח חלק בטקס סיפר כי הוא "גדל במשפחה מאוד לאומנית וכי הוא היה אתאיסט בדעותיו. בעקבות השימוש באיווסקה הפכתי לפציפיסט מוסלמי".
פן נוסף של אפקט השימוש באיווסקה נוגע לטראומה הבין דורית שגם אם אנחנו מתעלמים ממנה ביום יום מתברר שהיא נוכחת מאחורי הקלעים "בטקסי איווסקה שהשתתפתי בהם בברזיל" סיפר עורך המחקר ד"ר רוזמן "עלו וצפו בי כל מיני חזיונות מתקופת השואה כאילו אני עצמי הייתי שם".
בחור ערבי שהתחנך במערכת החינוך הישראלית טוען כי בעקבות שטיפת המוח שעבר הוא נהיה ימני בדעותיו אך בעקבות השתתפות בטקס איווסקה בישוב יהודי בצפון הארץ הוא חווה חיזיון ששינה אותו לתמיד "היינו ארבעה חבר'ה ערבים עם קבוצה של יהודים דתיים ששרו שירים מהתנ"ך . יצאתי החוצה והייתה לי הזייה מאוד קשה: הייתה שם מרפסת שהייתה דומה לבית של סבא שלי בכפר שגדלתי בו ואז זה הכה בי והתחלתי לרעוד. בהזייה ראיתי את הבעלים של הבית הזה דומה לדמותו של סבא וסבתא שלי לבושים בלבוש מסורתי ערבי. האישה הזקנה אמרה לי 'אני יודעת שאתה שונא כל דבר שקשור לערביות ושיש לך כעסים אבל תדע שהסיפור הוא שונה ואתה לא שמעת את הצד שלנו. אתה בבית שלנו עכשיו ואנחנו גורשנו מפה". הבחור חוזר למעגל הטקס ומתחיל לשיר שירים בערבית מתוך כעס בעיקר כלפי עצמו. השמאן (מנהל הטקס) שהיה אדם רגיש מושיב אותו לצדו ומתחיל לשיר איתו שירים של פיירוז אליו מצטרפים כולם שמגלים אמפטיה והבנה לכעס שלו "מאז מהטקס" מספר ד"ר רוזמן "הבחור הערבי התמרכז בדעותיו והחרדה שהייתה לו שהייתה קשורה גם למשבר זהות פחתה"
בחור ישראלי מוזיקאי ששירת ביחידה מובחרת בצבא והשתתף לאחר השירות שלו בטקס מספר "ישבנו בטקס עם חמישה פלשתינים שהתחילו פתאום לבכות ואז זה תפס את כל הקבוצה. לא הבנתי למה הם בוכים אבל הרגשתי את הכאב של העם הפלשתיני" האירוע הזה מהווה טריגר לוויה ויזואלית רבה עוצמה שגורמת ללוחם לשעבר לראות עצמו פורץ לבית פלשתיני עם מסכת סקי כדי לבצע מעצר חשוד.בשלב מסוים הוא חווה את אותה חוויה רק שהפעם הוא מהצד הפלשתיני "היה קאט בתמונה ופתאום ישבתי איתם בסלון…ואז הסבתא פתחה את הדלת ואני פשוט רואה אותי כמו רובוקופ עם מסכת סקי ואני ממש קופא מפחד ואני מרגיש את כל שברון הלב של כל החדר ואני לא מסוגל להאמין שאני הבנאדם שעומד שם. אני רואה משפחה מפורקת לגמרי שברגע זה חרב עולמם. אני רואה את האחים הקטנים וברור שעכשיו גידלנו שלושה דורות של מחבלים שבוודאות ישנאו אותי. זה פירק אותי ברמות. סיפרתי לקבוצה את מה שעברתי וסכמתי את זה בכך שכולם צודקים ושהמקום של כולם קדוש".
אחת התימות הבסיסיות שחוזרות על עצמן בטקס הוא ההבנה של רבים בעקבות ההתנסות "שכולנו אחד ואין אתה יהודי, ערבי , מוסלמי ונוצרי". ומנגד ההכרה של המשתתפים ביחודיות שכל אחד מביא עמו "היופי" סיפרה אחת המשתתפות הערביות "הוא לא שכולנו דומים אלא שיש יופי בשוני ובמגוון בנינו".
ד"ר רוזמן מספר לסכום כי "ישנם שני דברים מרכזיים שקורים בטקסים האלה: העיסוק בטראומה וחיבור לאדמה וזה גם משהו שמאוד מאפיין את הקונפליקט הישראלי – פלשתיני ואנחנו יודעים שטראומה גם יכולה להוביל מדיניות בארץ הזאת ועד כמה חשוב לרפא את זה ולכן דווקא מרחבים משותפים שבהם יש ניסיון לרפא טראומה לא מול ספת הפסיכולוג אלא בהקשר חברתי יותר יש להם ערך מוסף". במחקר שלו ד"ר רוזמן מנסה ליישר את המתח המובנה שקיים בין אקטיביסטים פוליטיים לבין חסידי הניו אייג' כך למשל הוא מביא את הדגם של הנביא שמנסה לחולל שינוי במציאות בעקבות חוויה מסטית שחווה ובהקשר הפלשתיני מצטט ד"ר רוזמן את המחקר של ד"ר נדים כרכבי מאוני' חיפה שחוקר את סצינת הרייב הפלשתיני על הקו שבין רמאללה לחיפה שכולל שימוש בסמים פסיכדלים ומעבר מרטוריקה של תחריר (שחרור) העם הפלשתיני לתחרור (שחרור אישי) כאקט פוליטי.
