לקויי ראייה לצד נערים בסיכון, מופע בעירום שבוחן את ה’מבט הגברי’ על גוף האישה לצד מופע של קבוצת בוגרים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית. תכירו את ‘מרכז כלים’ למחול בבת ים שפעם בשנה בתקופה הזו עורך את פסטיבל ‘ארנבת מרץ’ שבינתיים נדחה 

בהנגאר צבאי ישן בבת ים שהפך לפני שש שנים למרכז אלטרנטיבי למחול וכוריאוגרפיה בשם ‘מרכז כלים’ התכוננו החודש לפסטיבל ‘ארנבת מרץ’ שזו השנה השישית שהוא מתקיים שם. בגלל משבר הקורונה הוא נדחה למועד לא ידוע אך למי שבכל זאת סקרן, קצת הצצה למרכז מחול ואומנות פורץ דרך: המרכז נולד בזכות פרוייקט מימון המונים והוא מהווה מרכז יחודי בנוף המחול הישראלי שעושה חיל בכל העולם. לאורך השבוע מתאמנים שם לקויי ראייה לצד צעירים בעלי מוגבלות שכלית, נוער בסיכון לצד מופע מחול בעירום כשעל הכל מנצחים ענת דניאלי ויאיר ורדי, המנהלים האומנותיים, “במהלך השנה” מציינת דניאלי “אנחנו יוצרים חיבור בין כוריאוגרפים מקצועיים ורקדנים וירטואוזים לצד אנשים שאינם מקצועיים ושיש להם מוגבלויות מסוימות כדי ליצור עבודות ביחד. הדרך שאנו עושים זאת היא באמצעות כוריאוגרפיה ובניגוד למרכזים אחרים שהם מרכזי מחול לכל דבר. ההבדל הוא בכך שאנו אומרים ‘מחול’ אז אנשים מכוונים לצורות מסוימות ואנחנו בכלל לא מכוונים לשם כי אנחנו מחפשים הרגלים ופרקטיקות חדשות שבו כל גוף יוכל לבטא את עצמו וליצור יחד כקבוצה או כקהילה יצירת אומנות” אם כן, ‘מרכז כלים’  מנסה לעשות למחול את מה שדרידה עשה לשפה כלומר דקונסטרוקציה של הגוף ולא רק במובנו האישי אלא גם במובן הציבורי, “המחשבה על הגוף שלנו הוא כאתר פוליטי כלומר שיש משמעות לעובדה האם אני אישה או גבר. שחורה או לבנה. רזה או שמנה, זקנה או צעירה. בעלות מוגבלות מסוימת או כאלו שרחוקים ברצף המוגבלות. אנחנו מתייחסים לגוף שלנו כמקום שניתן להתבונן בו ולראות דרכו את הכוחות הפוליטיים שפועלים עליו. במקום הזה אנחנו מאמינים שעבודה עם הגוף מיועדת לכל אדם ולא רק לרקדנים או שחקנים פריבלגיים. להיפך השאיפה היא לקרב ולשתף בידע שיש לנו על תקשורת בלתי מילולית באמצעות תנועות הגוף”. 

 

אחת מעבודות המחול היותר מסקרנות שמתקיימות במרכז היא ‘שטח הפקר’, מופע שמתקיים במשך שעתיים ומוצג בעירום מלא של שלוש הרקדניות שמופיעות בו, “זהו מופע מחול שמאתגר את המחול עצמו ויצא מגבולות המחול המוכר” מציינת מעיין כהן מרציאנו (31) יוזמת המופע יחד עם עדי שילדן ומיכל סממה כולן אגב בעלות רזומה מרשים כרקדניות ואומניות פרפומנס, “זה מופע שהזמן בו הוא אלמנט חשוב” מסבירה כהן מרציאנו, “שבמהלכו הוא מאפשר לנו לפרק את המבט שלנו על הגוף הנשי. להסתכל על איך התרבות והחברה מסתכלת על הגוף הנשי, הגוף העירום והגוף האנושי בכלל. המופע מאפשר יצירה של אוטונומיה זמנית שבתוכו אפשר לפרק את המבט על הגוף”. אולי לחלקכם הדברים הללו ישמעו כדיבור פוסט מודרני מנותק אך לא כך הם פני הדברים. בחזרות למופע הזה בו הייתי נוכח עם כמה כתבים וכתבות מיד היה אפשר להבחין באי הנוחות שהייתה בקרב חלק מהם, “אני חושבת שזאת פרובוקציה וגם משהו לא פמיניסטי” אמרה אחת הבלוגריות שהגיעה. לקח לי כמה דקות להבין שבעוד שבמופעי מחול שאנו מכירים מוקד החוויה מצוי בהתרחשות האסתטית שעל הבמה בשילוב של מוזיקה ואור מתאים ואילו ‘בשטח הפקר’ המוקד מצוי בתודעה של הצופה בו הוא בוחן את שלל ההתניות שיש לו על הגוף בכלל ועל הגוף האישה בפרט, כהן מרציאנו :”כשנשים לוקחות את החופש שלהן להציג את גופן בעירום בתוך המרחב האומנותי, מפרקות אותו ומתעסקות בו אני חושבת שיש בזה עמדה פמיניסטית כי זה לא עוד פעם הגוף העירום שפועל כתוצאה מהמבט הגברי אלא בפעולה שאנו עושות יש חתירה תחת הדבר הזה תוך כדי השימוש בגוף כחומר”. 

באחד מימי השבוע הגעתי לצלם את החזרות למופע ‘פעימה שנייה מתמשכת’ מאת הרקדנים קימ טייטלבאום ומורן יצחקי אברג’יל. במופע הייחודי משתתפים קבוצת בוגרים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית. התוצאה היא אימפרוביזציה שכפופה לשפה תנועתית שיצרו במשותף חברי הקבוצה יחד עם הכוריאוגרפים כך שלעיתים נדמה שכל אחד בקבוצה יכול להוביל את המופע שסובב סביב מספר כיסאות פלסטיק ‘כתר’ והמשחק איתם, “אלו אנשים” מסביר טייטלבאום “שכל חייהם מרופדים על ידי  מנגנוני שליטה החל מהרגע שהם קמים ועד שהם ישנים יש סביבם מדריכים ומנהלים הם בהחלט עונים על ההגדרה של ‘הסובייקט הנשלט או הכלוא אבל ככל שהדבר יישמע מוזר דווקא דרכם אנו מבינים עד כמה אין לנו שליטה על חיינו”. המופע החל לפני כארבע שנים כסדנה בשם ‘כלי עבודה’ “עשינו עבודה קהילתית עם בוגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית שמשלבת טכניקות תנועה שלקוחות מ’פלדנקרייז’ ופילטיס ודרך זה חקרנו יכולות גופניות ואז חשבנו למה לא לפתח שפה תנועתית איתה נוכל לעבוד יחד עם אותן אוכלוסיות ממודרות”. בשיחת הרקע מציינת ענת דניאלי המנהלת האומנותית “הגוף של אותה אוכלוסייה נחשב בעיני רבים כטאבו חברתי ויש לנו אפילו רגע של מבוכה כשאנו צופים בהם אבל אנחנו אומרים ‘זה לא כך’ זהו גוף ששווה צפייה.אנחנו” מציינת יצחקי אברג’יל “לא מייצרים רגעים אסתטיים או וירטואוזים ובתור מישהי שהיא תוצר מובהק של משטור הגוף שעברתי בדרך להפוך לרקדנית וירטואוזית חשוב לי היום נושאים כמו עבודה קהילתית באמצעות המחול”. 

מופע נוסף עליו מתאמנים במשך השנה שנדמה כבלתי אפשרי הוא ‘מה שעיני רואות’, בו משתתפים קבוצת עיוורים ולקויי ראייה שאותו מובילה שיר סבח טייכר, כוריאוגרפית ורקדנית “רוב חברי הקבוצה אבדו את ראייתם בהיותם אנשים בוגרים במהלך העבודה המשותפת בשנה האחרונה במרכז רב שירותים לעיוור בתל אביב עלו שאלות כמו ‘מה אבד ומה השתנה ב’ראייה’ שלהם ובהם כאשר היא אבדה. דרך חיבור לגוף, ניסינו לגלות כיצד פעולות של גישוש, חישה דרך מגע, התמצאות במרחב ואפילו התנגשות יכולות להפוך לכר יצירתי ומקום לביטוי”. לראשונה בארץ ואולי בעולם המופע הזה יהיה מונגש לעיוורים באמצעות תרגום סימולטני באוזניות על ידי תיאור המופע בזמן התרחשותו “זה היה אתגר מורכב” מספרת דניאלי “להפוך אלמנט ויזואלי לורבלי ואיך בכלל אפשר לתרגם מופע למילים ? לצורך כך חיברנו בין הכוריאוגרפית למתרגמת”. 

קבוצה נוספת שמתאמנת במקום ומעלה מופע שעונה לשם, ‘תלמד אותי סלטה’ בו אומן הקפוארה והרקדן הבינלאומי אופיר יודלביץ’ לוקח נערים עם לקויות למידה מורכבות מבית הספר ‘יעד’ בבת ים ומעלה איתם מופע שעוסק בתכנים של תמיכה ושחרור גופניים. המפגשים בין התלמידים לאומן גרמו להם להבין “שאפשר לתקשר אחד עם השני בצורה גופנית לא אלימה” כפי שכותב יודלביץ’ שלא תמצאו אותו בדרך כלל צועק במשך שעה וחצי של סדנה על נערים אך את התוצאות אפשר היה לראות בחזרות הסופיות לפסטיבל.

תגובות

להשאיר תגובה