לפני מספר חודשים יצאתי למסע  מדהים, אולי המסע הכי מדהים שחוויתי. מסע שאחריו אני לא אהיה  אותו אדם יותר. טרק קצר  שהכיל בתוכו רגעי אושר שלא הכרתי לפני ורגעים של כאב בלתי אפשרי.  דרך שבסופה יהיו מראות שלא יראו יותר  כמו קודם,  שירים שלא ישמעו אותו דבר ורגעים שלא אחלוק יותר עם אף אדם. דרך שבסופה הלב שלי נפתח כמו פרח ונעטף בעלי כותרת יפים ונעימים.  

זה התחיל לפני כמה חודשים.  נכנסתי לזה כשאני בטוח שאני כבר יודע על עצמי הכל, מכיר כל נקודה בי ויודע איך תראה  כל נקודה בהמשך הדרך. ואז משהו  השתנה, מישהו הושיט לי את היד. חצי מהוסס, חצי מפוחד. גרם לי להרגיש שזו כנראה היד הכי אמיתי והכי בטוחה שהושיטו לי מימי. בטחתי בו, גם הנחתי שבכל שלב אוכל להתנצל בנימוס ולחזור בי, לחזור למקום  המוכר שלי, זה שבו אני מכתיב את הכללים, דרך סלולה שדבר בה לא יכול היה  להוציא אותי משיווי משקל. אז עצמתי עיניים והסכמתי להיסחף.  זה היה מרגש, מסתכל על  עצמי  מהצד כמו טירון  ביום הראשון על מדים. פעור פה, בלי שמץ של מושג מה לומר, או איך להתנהג. ואז זה קרה, ברגע אחד ובלי שום כוונה או הכנה מוקדמת. התאהבתי.  פתאום ביום אחד, מצאתי אהבה כזו שקורעת את הגוף למלא חתיכות, כזאת שגרמה לי לשכוח את כל מי שאהב לפני, כזאת שמתעלה על כל מי שאהבתי בעצמי, כזאת שלא חשבתי שאפשר.  כמו מיקס הזוי וממסטל של מציאות ופנטזיה.   לאט לא התקלפתי מהשריון שהצמחתי עם השנים ודווקא אז ברגע הזה, הרגשתי  בלתי מנוצח.  הרגשתי בטוח. עטוף  באור  שנדמה שאף אחד לא יכול לכבות.  גם בימים הקשים ביותר, חיוך קטן שלו היה מעיף אותי באויר  כמו מתוך תותח ענק.  לא התבלבלתי, מיד הבנתי  שזה נדיר. הבנתי שעליי  לעצור לרגע מפעם לפעם, להסתכל עלינו מהצד, להסתכל עליו. לשאוף את הרגע עד שיהיה כולו בתוכי. יום אחרי יום של התרגשות ענקית כזאת שהגוף כמעט ולא יכול להכיל. יום אחרי יום של התרוממות רוח  שממלאת את הגוף בחום.  כזאת שגרמה לי להאמין שאין דבר שלא אוכל לצלוח  כשהוא איתי, מחזיק לי את היד והופך אותי לאדם נהדר. לאט לאט הלב נפתח, הרגשתי איך אני  משתנה, איך אני הולך ומתעצם, כשלצדי נמצא  מי שעד לפני רגע היה אדם זר שהפך ברגע לאביר הכי אמיץ שפגשתי, זה שכבש ולא עצר עד לרגע   שעשה אותי שלו. התמסרתי.  וזה נעים, הלוואי ויכולתי להסביר. אחרי ימים שלמים בטרק הכי טוב שהחיים יכולים להציע, כשהלב שלי חשוף ומונח בידיים של מישהו אחר, החלה הדרך מקרטעת, שדרת הוורדים שבה כבר התרגלתי ללכת, התחלפה בשדה קוצים שרוצה לדקור  בכל הגוף. שם הבנתי כמה טוב יכול להיות חיבוק חזק ושמבט אחד יכול לעשות אותך בטוח שזה תכף יעבור, תכף נצלח את הסערה ותצא שוב השמש וזה הכי נעים.  הלב מתפוצץ מאושר, הגוף חלש אל מול דפיקות הלב שלו,  העולם עוצר  אל מול שלוות הנשימה שלו על צווארי בלילה, ואני מנסה להרוויח עוד רגע קטן  מבלי להירדם, לחייך לעצמי  ולהודות כל כך על האוצר שמצאתי.  אף אחד לא יכול להבין  מה קורה לי בבטן, גם כשרציתי לצעוק חזק לכל העולם לא היו את המילים, עד כמה הייתי רוצה להשפריץ אל העולם  את התחושות שלי שיוצאות מהחזה ועד לקצות האצבעות ואת הסיפוק  שהרגשתי שהגוף שלו והגוף שלי התחברו בלילות בהם כל מה שהיה בנינו היא  תשוקה לוהטת, זרה ומענגת  והדרך, מלאה בעליות תלולות ובירידות חלקלקות. שלא יכול על האכפתיות שגילית בעצמי, על הנתינה  ובעיקר לא על  הרגש שהפך אותי לחסר שליטה.   

לפני כמה ימים הדרך הזאת נגמרה.  הקוצים שרטו והשאירו צלקות קטנות באהבה שלנו שניסתה בכל הכוח להחזיק מעמד אבל נפלה . אחזנו בה חזק, רק אלוהים יודע.  אבל היא הלכה ויחד איתה גם הוא. זה כמו לעמוד במקום ולראות אותו מתרחק.  הטעם המתוק שהכרתי רק לפני כמה חודשים, הפך למר.   הפרפרים בבטן הפכו לשברי זכוכית שקרעו לחתיכות.  המתנה הטובה שקיבלתי, זו שגרמה לי להרגיש  בלתי ניתן לעצירה, הפכה לגעגוע איום, מחשבות על מחר אחר, אחר מזה שרציתי שיהיה. הוא ארז את עצמו ונפרד  ממני לשלום, לא לפני שארז לעצמו גם את החיוך שלי, את השמחה וחלק גדול מהתקווה שלי והשאיר אותי עם ארגז  מלא  בשיט כואב. הוא הבטיח שהשמחה תמצא את דרכה בחזרה, יחד עם החיוך והתקווה. ככה זה בחיים. ככל שהתרחק יותר  כך גם הדברים שלקח ממני, אלו ששמרתי רק לו, אלו שרציתי שיהיו שלו לנצח.   היום, ממש כמו שהבטיח, השמחה מוצאת את דרכה חזרה ובחלקים גדולים של היום     גם החיוך שלי  והתקווה. והמסע נגמר. אני לא יכול שלא להמשיך להודות ליקום על הטיול  הזה, טרק שהשאיר לי כל כך הרבה.  מסע שלימד אותי  אהבה, שלימד אותי תשוקה בעוצמה ששמורה  רק לסרטים, כך חשבתי.  כזה בסופו הבנתי שהסיפור הזה, הוא הסיפור הכי חשוב שיש לחיים לספר, שבלי החלק הזה בצ’יזבט של החיים, הכל פשוט   הרבה פחות צבעוני.   אספתי את עצמי ובסוף גם הצלחתי לקום.   אין ספור זיכרונות נשארים איתי, אין ספור רגעים שהפכו אותי לבן אדם קצת אחר, אולי אפילו  טוב יותר. נשארת איתי ההקרבה, את הנתינה, הביטחון והאמונה והיפה ומכולן, האהבה. האהבה שלי אליו שנשארה ולא עזבה לרגע, אני אשמור אותה בתוכי באחת מהפינות הכי נפלאות שיש בי. והלוואי והיא תלווה אותי לאורך כל החיים ובכל הרפתקה כזו שאצא אליה בעתיד.  אספתי את הלב החשוף שכמעט  ונשבר אבל היה חזק  מחודשים שלמים של אושר בלי דאגות.  הוא חשוף ויפה וטוב משאיי פעם היה.  ומוכן לעוד  מזה, הפעם  טוב יותר, מנוסה יותר, סקרן יותר. אחרי שראיתי את הנוף היפה ביותר שיש לעולם להציע, אחרי שחוויתי את הרגעים הכי קסומים.  הפעם בכיס האחורי שלי  הוא תמיד יהיה שמור,  כמו בזמן שעוד היינו יחד והוא הדריך אותי, כיוון אותי ומזהיר אותי מסכנה. שהראה לי  איך להתחזק בירידות חדות ובעליות תלולות.  הוא שמור שם, כמי שהיה הראשון להראות לי את הלב שלי מבפנים.  הרס אותי ותיקן אותי, והשאיר בי פיסת היסטוריה שהיא רק שלי ושלו.  

 

1 תגובה

להשאיר תגובה