בין שבר לתיקון : מסע צילומי לנפשה של אומה אחרי השביעי לאוקטובר

מעגלי שירה של שורדי הנובה, טקסי אבל שמאניים והפרשות חלה המוניות. הצלם והכתב איתן אלחדז ברק ערך בחודשים האחרונים מסע 'לנפשה של אומה' כדי לראות כיצד ישראל מתמודדת עם הטראומה הלאומית של השביעי לאוקטובר. הוא פגש צעירים מזרחיים ששבים אל המסורת, הצגת תיאטרון של אב שכול, משוררים חרדים שתובעים את אלוהים לדין ואיך כל זה קשור למשנתו של הפסיכולוג היהודי ויקטור פרנקל ?

בחודשים האחרונים בעוד לבי דואב ואבל יחד עם יתר עמישראל ראיתי לנכון לערוך מסע 'אל נפשה של אומה' שמתמודדת עם אחד מרגעיה הקשים ביותר בו עומדים למבחן חוסנה הרגשי והמוסרי ובתוך כל זאת מתגלים כוחות של יצירה והתחדשות. מפרדס חנה, דרך ערי המקלט למפונים ועד לבתי הכנסת בירושלים וחיי הלילה של תל אביב גיליתי אנשים שאוספים את השברים ומעניקים להם פשר ומשמעות.

נס הלחם בלי הדגים

מנהג הפרשות חלה החל לצבור תאוצה בשני העשורים האחרונים והוא אינו רק פולקלור דתי עממי אלא בראש ובראשונה פרקטיקה להעצמה נשית, מעין מעגל נשים בעלות זיקה למסורת. אך נדמה שמאז פרוץ פרעות עזה הן נעשות בתכיפות רבה יותר כשהן מוקדשות למען החיילים והחזרת החטופים. כך אחרי החילוץ של החיילת אור מגידיש מעזה החלו לצוץ ברשתות הידיעות שציינו שאמא של החיילת החטופה ערכה יום לפני השחרור, טקס הפרשת חלה מה שגרם לרבים לערוך אותו בתקווה לנחמה.
בחודש דצמבר הגעתי לאולם האירועים של קיבוץ שפיים, שם מתארחים המפונים מכפר עזה. באותו הערב נערכה הפרשת חלה למען החזרתה של חיילת אחרת שעדיין לא נחלצה מהשבי. לקראת שמונה בערב האולם המה עשרות נשים ועל שולחן שהוצב על הבמה הונחו נרות, קערות הבצק וספרי תפילה: "שכל אחת תדמיין שהיא שולחת לה אנרגיה והיא מתמלאת בכוחות אך לפני כן אני רוצה בנות, שתסלחו אחת לשנייה כי אז האור יהיה 'נקי' יותר". פנתה בהתרגשות לקהל הרבנית מיה, "יהי רצון שבורא עולם כמו שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה בשופר גדול נקבל את האחים והאחיות שלנו. זה אולי נשמע כמו ססמא אבל זה אפשרי".
חודש לאחר מכן נערך דבר דומה בבית הכנסת הבינלאומי בתל אביב. בית הכנסת שנמצא בלב העיר "מארח מאמינים ואתאיסטים ויהודים מכל העולם" אומר לי רב ביה"כ אריאל קונסטנטין. בעזרת הנשים נפרסו שולחנות ארוכים עליהם הבנות לשות את הבצק. הנשים הצעירות שרבים מתוכן 'עשו עלייה' עמדו סביב השולחנות חזרו על הברכות של עורכת הטקס – הודיה שהגיע מנתיבות. בניהם אני מצלם שתי בנות מקנדה וארה"ב שהגיעו במיוחד להתנדב במלחמה, אחת מהן משמשת כרופאה.

כשהדברים מתפרקים – אז עורכים טקס אבל אפריקאי

כמי שחוקר טקסים בחברה הישראלית כבר כמעט שני עשורים סקרן אותי גם להגיע לטקסי תפילה ואבל אלטרנטיביים שהתקיימו בשולי הטקסים הרשמיים אלו בקשו להדגיש את הרעיון שיש דרכים רבות להביע כאב ולזכור כמו אלו שהגיעו באחד הימים ל'אורוות האמנים' בלב פרדס חנה בירת ההיפים המקומית. ברחבה המקומית התכנסו עשרות אחדות של אנשים מהאזור כדי להתנסות 'בטקס אבל קהילתי' שמטרתו 'לטוות רשת אהבה ותפילה מתוך האובדן והצער'. הטקס לקוח מהמסורת העתיקה של שבט בשם דגרה שמקורו במערב אפריקה. בתחילת הטקס האנשים התיישבו סביב האלטר (מזבח שמורכב מאלמנטים מקודשים) ומנחת הטקס אשת הטיפול מיכל מעיין דון סיפרה לנוכחים, "כבר בצהרי שבת של השביעי לאוקטובר הבנתי שמשהו גדול קורה ואנחנו כבר לא אותו הדבר. בפעם האחרונה שקרה לנו דבר דומה זה היה בימי השואה" דון הסבירה על חשיבות האבל במסורות קדומות: "בתרבות שלנו אנחנו מדחיקים את האבל, משתדלים לשמור על פאסון אך אנשי השבטים הבינו שאבל זו תקופה של צער וכאב, מקום שמאפשר פגיעות ותלותיות. באבלות אני מאפשרת לעצמי להיסדק ובכל סדק אנחנו 'זורחים' את הפגיעות וברגעים אלו אנחנו מהדהדים את ההוויה ובטקס עצמו תחשבו שכל הכפר מחזיק איתכם את הרגש הזה שהוא אינהרנטי בנו: אנחנו אבלים על כך שאבדנו את הקהילה, על ההבטחה שלא מומשה, על החלקים שבנו שלא זכו לאהבה". הטקס נפתח בשירה חרישית שבה כל אחד מתקרב למזבח ו'צועק את שחסר לו' כשירו של מאיר אריאל עם הבכי והדמעות והתמיכה של מי שקרוב. בשיא הטקס לאור נרות קלוש מצטווים כולם לחזור שוב ושוב על המנטרה שהולמת את גודל השעה: "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי" וזה הולך ומתגבר עד שקול דממה חרישית עוטפת את כולם

עם תופים אינדיאנים, שירי קודש ו'מלאכי השרת' ציינו באותו מקום חודש לאחר מכן מאה ימים לשבי בו נתונים החטופים מעזה. המשתתפים ערכו טקס כישוף שמאני להחזרת החטופים
יודן מיבר, שהנחה את הטקס הסביר כי בתקופה זו : "יש אנשים שנלחמים בקרב בתוך עזה ויש כאלו שמנהלים את ה'קרב האנרגטי' הזה שקורה בעולמות האזוטריים. בערב הזה למשל אנו פועלים את הפעולה שלנו במרחבים אסטרליים".
לפי תפיסתו של מיבר: "חמאס באופן לא מודע גורם לנו להתעורר תודעתית". מיבר משווה את לקיחת החטופים למעין 'ניפוץ' של חלק מישראל. "זה חלק ממנגנון הטראומה הלאומי שאנו חווים כעת וכמו שקורה ביחידים כך גם קורה בעם – מנגנון של פיצול וניתוק".
מיבר מרחיק לכת וטוען כי חמאס אילץ אותנו לעבור 'חניכה עמוקה': "ברמה הגבוהה אפשר לראות פה שחמאס שימש פה בתפקיד מאוד מהותי בהתעוררות שלנו כעם. כי כל מה שקורה בשנים האחרונות זו התפרקות של מבנים שמחזיקים. אנחנו מפסיקים לסמוך על המערכות ששולטות בנו. ואז נולדות מערכות שהן יותר גמישות. וזה גם נכון למערכות הפנימיות שלנו. הדבר הזה על אף שהוא טראומתי, וכואב יש בו לידה מחודשת".

תפקיד חייו

יש כאלו שמוצאים משמעות לחורבן ולטראומה בתוך עולם האומנות: חגי לובר הוא שחקן, מחזאי ומייסד התיאטרון היהודי 'אספקלריא'.
לפני 28 שנים הוא עזב משרת רב "כדי ליצור שפה תיאטרונית חדשה – ישנה" וכאשר פרצה המלחמה הוא החל לעבוד על ההצגה 'שבעה באוקטובר' שמספרת את סיפורו האישי של אב שכול שמתמודד עם קשיי היום יום.
באמצע החזרות הוא התבשר שבנו האהוב יהונתן לובר ז"ל נפל בעזה.
עם הקושי והדמעות והקהל שביקש נחמה הוא בחר לעלות את ההצגה שבה ייגלם את תפקיד חייו ואולי על הדרך גם יביא מזור ואחווה לחברה הישראלית. בהצגה 'שבעה באוקטובר' מגלם לובר את דורון שגב, שאשתו אורלי נרצחה בטבח שמחת תורה: "דורון הופך למרואיין מבוקש שמדקלם סיסמאות ואז הוא מזמין את הצופים לראות מה מתרחש אצלו בבית ואיך הוא מתמודד. זו בעצם ההצגה – ההתמודדות הסיזיפית עם השכול הכאב והאובדן ואיך נלחמים ברצון להסתגר ולהיות מתחת לשמיכה כשמנגד צו החיים מורה לך לקום ולהיות פעיל חי ויוצר".

חרדים שואלים: 'איפה היה אלוהים בפרעות עזה ?'

מאז ששמחת התורה הפכה לתוגת האבלים על מות ילדיהם, החוששים מהדפיקה בדלת, הדואגים לחיי קרוביהם החטופים וכל היתר שרק לכאורה חזרו לעיסוקיהם ומדגמנים 'שגרה' שמופרעת מדי ערב בהודעה שמחסירה פעימה כי 'הותר לפרסום' . הידיעה הזו נגעה ללבה של המשוררת החרדית שולמית אורבך אותה פגשתי בערב 'שירי מלחמה' בבית אורי צבי בירושלים במסגרת סלון 'נו נו' למשוררים ומשוררות מהמגזר החרדי וכך כותבת אורבך בשירה :

הֻתַּר לְפִרְסוּם
שֶׁיֵּשׁ לוֹ פָּנִים וְעֵינַיִם רַכּוֹת
וּשְׂפָתַיִם
שֶׁלֹּא
וְאִמָּא שֶׁרַק רוֹצָה לְחַבְּקוֹ
לְהַנִּיחַ רֹאשָׁהּ בְּחֵיקוֹ

הֻתַּר לְפִרְסוּם
שֶׁיֵּשׁ לוֹ הוֹרִים וּדְמָעוֹת אֵין מִסְפָּר
וְאִשָּׁה שֶׁחָשַׁךְ לָהּ אוֹר הַמָּחָר
וְיֶלֶד אוֹ אָח שֶׁיִּכְאַב לְתָמִיד
וְעָפָר טָרִי מְכַסֶּה עַל עָתִיד

אחריה עליה לבמה המשורר החרדי בנצ'י גולדשטיין שבדרכו הפיוטית מתמודד עם השאלות הקשות שעולות וצפות מאז הטבח: "אנחנו בני עמך בכיריך אשר התהלכו אחריך במדבר בארץ לא זרועה. אשר עלו חלוצים לארצך וקיימו מצוותייך. אשר נהרגו עלייך בגרנדה ובפס, ונשיהן נלקחו כשלל על נהר הריין אשר נטבחו בפוגרומים בת' ות"ת בפולין ואוקראינה, בפרהוד בעיראק ובליל הבדולח ואשר נתלו ועונו ונשחטו בפרעות קישינב, חברון נחל עוז, רעים שדרות ובארי. לא תעשה לך קבר אחים לקוברם, לא תותירם בממ"דים המעושנים ולא תעמוד מנגד בהילקחם כבהמות לבית המטבחיים. למשרפות ולמנהרות המוות. זכור ושמור את עם ישראל לקדשו".
גולדשטיין דיבר על השיר אותו כתב חודש לאחר הטבח : "אני זוכר שהתכתבתי עם חבר שעוסק בכתיבה ואמרתי לו שצריך לכתוב את התורה מחדש כי פתאום נהיה מפחיד לחיות בעולם הזה ואנחנו רוצים אלוהים גדול שישמור עלינו. איפה אתה ?".

הצעירים המזרחים מגלים מחדש את מסורת אבותיהם

בחג החנוכה האחרון , ביקרתי בבית כנסת 'אוהבי ציון' בשכונת נחלאות. מקום עם היסטוריה עשירה שהתפרסם כבית הכנסת של 'הבנאים'.כבר מרחוק היה ניתן לשמוע את קולות הנגינה שבקעו מהמקום. סביב השולחן הארוך ישבו בנים ובנות, ניגנו, שרו וסיפרו דברי תורה. מחזה לא שגרתי בעליל בבית כנסת אורתודוקסי. זה היה מפגש של מיזם ההתחדשות היהודית 'ישיבה מזרחית' שהוקם בידי אינטלקטואלים צעירים מזרחיים "כדי לספר את הסיפור של הסבים והסבתות שלנו ולאפשר מקום של חיפוש" כמו שציינה שולמית בוני אחת המייסדות.

מאז המלחמה מתקיים בכל יום חמישי בבית הכנסת לילה של פיוטים, שירה ודברי תורה תחת הכותרת 'בואי הרוח' אותו יזמה רעות עמאר, רכזת בתי מדרש של ארגון 'כולנא' שנולד בירוחם ומהווה כבשן רעיונות ויוזמות לדור המזרחי הצעיר. עמאר כותבת ברגישות על המיזם היחודי: "מאורעות שמיני עצרת-שמחת תורה –מהווים נקודת אפס חדשה בסיפור האישי, הלאומי, החברתי….נדמה ששכבת קיום וזהות מסוימת סיימה את מקומה. משהו ברקמת החיים שלנו נקרע, ובמובנים מסוימים, חווינו כולנו מוות. ננגענו מן הגדר, אל השער, דרך הפתח, עד לעור ממש".

יחד לב אל לב עם שורדי הנובה

כחודש לאחר הטבח התקיים במועדון 'השבט' בתל אביב מעגל שירה מקודשת לשורדי הנובה, מפונים והורים לחיילים. המקום שנמצא באזור בתי המלאכה בקרבת רחוב המסגר הוא מפלטם של מבקשי הרוח והנוהים אחר 'הקשת בענן' הקהילה הצבעונית שמאמצת מסרים אוניברסליים של שלום ואהבה חווה בחודשים האחרונים משבר ואולי גם שינוי בתפיסה: "לצד המסרים האוניברסליים, מתפרצים לפתע רגשות לאומיים והחיבור ליהדות הוא כבר לא מתנצל" מספר לי ירין בן דוד מנחה של הערב.

אחד המשתתפים בערב שהורכב משירים ווידויים, סיפר בבכי על מסיבת הנובה ממנה ניצל: "הלכתי אחרי מה שקרה לזהות חברים בבסיס פינוי הנרצחים בשורה : עברתי, מיטה, מיטה והתפרקתי".

"בשבוע הראשון למלחמה" אמר בן דוד מנחה טקסי קקאו ושירה "הייתי באטרף של התנדבויות, חילצתי כלבים מהעוטף וחילקתי מזון. אבל אז קמתי ואמרתי לעצמי : 'אבל מה זה יעזור. איך הטיפה הזו של האור בתוך האוקיינוס של החושך יכולה לעשות פה איזה שינוי? מה שעזר לי לצאת זו המחשבה – שזה בכלל לא משנה. החושך שבחוץ והממסד והפוליטיקאים ומה שכן משנה זה האנשים. מה שכן משנה זה האחים והאחיות של העם שלי שכאן איתי".
דור רחמים אחד ממפיקי מיצג ההנצחה של קהילת הנובה בהם שוחזרו אלמנטים מהמסיבה ברעים ואשר הוצג במתחם האקספו בת"א סיפר לי איך הוא וחבריו התמודדו עם הטראומה ואובדן החברים: "בשבוע הראשון אנשים באמת פחדו לצאת מהבית, כי הם עדיין חוו טראומה מתגלגלת. בעצם אנחנו עדיין בתוך זה. יש שם אנשים שמיד אחרי המסיבה התגייסו ויש להם חברים בעזה. בעצם גילינו שאנשים נכנסים לדיכאון והם עדיין בטראומה כאשר הם נשארים עם עצמם בבית, לכן הדבר החשוב הוא שצריך להוציא אותם החוצה ולתת להם את החיבוק ואת הטיפול". רחמים גייס שותפים והם הקימו מתחמי טיפול אלטרנטיביים עבור ניצולי הנובה: " אחד ההישגים שלנו זה שהמדינה הכירה ב'ריטריטים' כטיפול רשמי. דרכנו הם הבינו שרפואה אלטרנטיבית זה משהו שיכול להוציא אנשים מטראומה. אם בן אדם ששבוע ראשון בקושי יצא מהבית, בסוף עשה את המאמץ, יצא מהבית והוא גם לא יכל לשמוע מוזיקה אחרי זה ואז הוא הצליח לשמוע מוזיקה ולהיפתח ולחזור לחיים. זה ההצלחה שלנו. מה צריך בסוף – חיבוק ,מישהו שיכיל אותך, מישהו שיעזור לך, שידחוף אותך למעלה ואני אומר לך אנחנו עוד נחזור לרקוד".

בין ויקטור פרנקל לשורדי הטבח : למצוא משמעות תחת התופת

את המסע הזה בין כמה החודשים בין השבר לתיקון, הכאב והתקווה סיכם עבורי הפסיכולוג דוד מעוז ישראל מנהל המיזם לטיפול במצבי חירום רוחניים במכון 'מצפן', בשיחה שקיימתי עמו הוא מאבחן שני מושגים מאוד בסיסים שהתפרקו מאז אירועי 'השבת השחורה' : "הראשון זה ההתמוטטות בתפיסת ההשגחה – זה המענה האנושי לשאלה "מי שומר עלי" או "מי יכול להבטיח את קיומי?", "או האמונה שברגע האחרון יגיע מישהו ויציל אותי מפני נפילה לתהום". לתפיסתו של מעוז הכתובת יכולה להיות 'אלוהים' או כל מושא רוחני אחר. היא יכולה להיות מנהיגי המדינה, הקהילה שלנו או אפילו ההורים שלנו, "באותה שבת נחשפנו לשיחות מזעזעות של אנשים שקוראים בתחינה לצבא, לרשויות להורים שלהם".

הדבר השני שקרס מאבחן מעוז, "זו החשיפה של טבע האדם. מיהו האדם? ממה הוא עשוי? כלומר כל מיני שאלות שנמצאות בבסיס היכולת שלנו ליצור אמון ביחסים ולהיות חלק מהפעילות האנושית. כולנו נחשפנו למעשים מזעזעים שתכליתם לפגוע באופן נוראי שכזה באנשים חפים מפשע : אזרחים, ילדים, תינוקות. זה גורם לנו לערעור התפיסה של 'מהו האדם?'. ברמה המודעת אנחנו יכולים להתגונן על ידי הגנה של פיצול ולהגיד 'זה חמאס'. אנחנו אחרים. אבל ברמה הלא מודעת אנחנו מבינים שבסופו של יום אנחנו עשויים מאותם חומרים, גם אם אלו עשויים להיות מנותקים ומעוותים באופן חולני על ידי אידיאולוגיה כזו או אחרת".
ברמה העמוקה והלא מודעת אנו שואלים אז מה זה אומר עליי ? מה זה אומר על האנשים שמקיפים אותי, מה זה אומר על האנושות ? אלו שני דברים שנשברו ואלו שני דברים שאנחנו מנסים לשקם כרגע על ידי תהליכים של פיצוי הן בהיבט של השגחת יתר וגם של יצירה של 'טוב יותר' בהתנדבות ובהתגייסות".
הפסיכולוגיה אימצה את המושג 'משבר רוחני' כבר לפני כמה עשורים שיכול לנבוע ממחלה קשה, פירוק מערכות יחסים או מצבי מלחמה וחירום בדיוק עבור אותם מצבים הקים מעוז ישראל יחד עם קולגות שעוסקים בלוגותרפיה את מכון 'מצפן' : "אנחנו כרגע יושבים על פרויקטים שיהיו רלבנטים לתהליכי שיקום ברמה הקהילתית וגם ברמת הפרט. הרי מה זה 'הלוגותרפיה' – זה למצוא משמעות תחת התופת. זה מה שויקטור פרנקל עשה כשהיה אסיר באושוויץ. הוא עושה זאת ממש תחת שמי התופת באמצעות הממד הזה שאפיין אותו כבעל חשיבות מכרעת ביצור האנושי – הממד הרוחני. בממד הזה קיים כוח אנושי לחוות תחושת משמעות בכל רגע, בכל שעה עד הנשימה האחרונה. אני נזכר באחד הסרטונים שפורסמו בו נראית אחת המשתתפות מהמסיבה שמוצאת מחסה בשיח בשדה ותוך כדי יריות שנשמעות ברקע היא עושה מה שנקרא 'עבודה רוחנית פנימית' כדי לשמור על העולם הנפשי שלה ממש בזמן אמת. זה מתיישב על ליבת האמירה של פרנקל שאנחנו מוגבלים ביכולת שלנו לשנות לעיתים את התנאים החיצוניים של המצב אבל תמיד יש לנו את החירות לקבוע את העמדה וזה בדיוק מה שממד הרוח של האדם יודע לעשות".