ד"ר עידו הרטוגזון (47) הוא לא רק חוקר פסיכדליה מהמובילים בעולם; חייו הם אודיסאה מסעירה של תודעה וזהות: צעיר עם משבר זהות שברח לגרמניה, שם הוא ניצת מחדש דרך חוויה פסיכדלית מכוננת שחשפה בפניו את עומק יהדותו, כאילו "הפטריות גרמו לי לחוות מחדש חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי כאשר נמלטתי מהגסטפו ברחובות ברלין של שנת 38" . מסעו הרוחני הוביל אותו מישיבות ללימודי קודש, נישואים עם תלמידת מדרשה. התפכחות, עזיבה לספרד, ואהבה חדשה שהחזירה אותו ארצה להקמת משפחה. הוא ביסס קורס אקדמי פורץ דרך באוניברסיטת בר אילן ועתה משיק את ספרו החדש, "משנה תודעה – רשימות מהרנסנס הפסיכדלי", בשיחה עמו הוא מספר על אירועי ה-7 באוקטובר כ"מלחמת הסמים הראשונה" בין הנוח'בות עם הקפטגון לצעירי הנובה עם ה-MDMA. הוא מזכיר את הרנסנס הפסיכדלי בקבוצות דתיות וחרדיות – ותוהה מה היה קורה אילו נסראללה וחמינאי היו משתתפים בטקס איוואסקה ?
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
"מצב תודעתי 'נורמלי' הוא חלום מתוק שצריך להתעורר ממנו." דברים אלו, של ד"ר עידו הרטוגזון, מזקקות את תמצית פועלו של חוקר, מרצה וסופר פורץ דרך זה, המזמין אותנו למסע אל נבכי התודעה, אל מעבר למוסכמות ולגבולות המוכרים. הרטוגזון, מהפסיכונאוטים הבכירים בישראל ובעולם, לא רק חוקר את תחומי הפסיכדליה, אלא חי ונושם אותם, ומביא עמו תובנות עמוקות מ-25 שנות ניסיון במרחבים משני התודעה. הרטוגזון חושף כי כל תודעה היא יחודית בפני עצמה והרבה דברים יכולים להיחשב כמשני תודעה.
"משנה תודעה: רשימות מהרנסנס הפסיכדלי" – ספרו החדש של ד"ר הרטוגזון הוא הספר העברי (והבינלאומי) הראשון (בהוצאת פרדס) שמציע מבוא מקיף לסוגיות המרכזיות של ההתעוררות הפסיכדלית בת זמננו – במדע, ברפואה, ברוח ובתרבות. לרגל השקתו, זכיתי לראיין את ד"ר הרטוגזון, ולצלול עמו אל עולמו המרתק.
הרנסנס הפסיכדלי: פנורמה רחבה של הבנה
אחרי 20 שנה של מחקר מעמיק, ד"ר הרטוגזון סוקר בספרו את התעוררותם המחודשת של חומרים פסיכדליים – תופעה המכונה "הרנסנס הפסיכדלי". אלו הם "חומרים משני תודעה שפותחים פנורמות של התודעה, גם של מבט פנימי לתוך הנפש, גם של חוויות, של חיבור עם הטבע, גם חוויות של חיבור עם המיסטיקה, עם האלוהות או עם חוויה של משמעות עמוקה וגם בהמון צורות אחרות." הרטוגזון מפרט כיצד הרפואה מגלה את הפוטנציאל העצום שלהם בטיפול בטראומה, דיכאון והתמכרויות, וכיצד תרבות האיוואסקה, פטריות וקקטוסים פורחת במקביל לאמנות פסיכדלית.
אחת הסוגיות המרתקות שמציף הספר היא היחס של הדתות, ובעיקר היהדות והאסלאם, לתופעה. בניגוד למה שרבים עשויים לחשוב, הרטוגזון מצביע על פתיחות מסוימת, ואף על קבוצות איוואסקה שפועלות בירושלים ובישובים: "אין איסור מן התורה" על שימוש בחומרים אלה, וזה "מחבר גם עם חוויה דתית." הוא מזכיר תיאוריות כמו זו של פרופ' בני שנון ז"ל, הקושרת את הסנה הבוער ל-DMT, ומציין כי חוויות אלו יכולות לחבר אנשים לתורה עמוקה יותר ולהחזיר את התשוקה למצוות. מעבר לכך, הוא רואה בעולם הפסיכדלי גשר המאחד מגזרים שונים בעם ישראל, שכן לדבריו, במסיבות טראנס תמצאu "גם שמאלנים וגם ימנים. גם מתנחלים וגם תל אביבים, מכל הכיוונים, מכל העדות, חילונים וחרדים והכל הכל ביחד וכולם מחוברים דרך החוויה הזאת."
מהטראומה של הנובה לריפוי הקהילתי
האירועים הטרגיים של ה-7 באוקטובר הציפו שאלות קשות על תפקיד הפסיכדליה במציאות של זוועה וטראומה. ד"ר הרטוגזון מספר על השפעת החומרים על ניצולי מסיבת הנובה, להבנתו הממצאים מצביעים על כך שבמקרים רבים, חומרים כמו MDMA או LSD דווקא הגנו על המשתמשים ועזרו להם לעבור את החוויה הטראומטית, "דווקא כי הם הרגישו שמשהו משגיח אחריהם, הרגישו איזה חיבור יותר עמוק." תובנה זו מתחברת לשימוש ב-MDMA ככלי טיפולי בטראומה. כשאני מספר לו עם כך שמהעבר השני חיכו לצעירי הנובה מחבלי הקפטגון הוא מסכים והוא מתאר זאת כ"מלחמת הסמים הראשונה" .
מעבר לכך, הרטוגזון מציין את ההתגייסות המרשימה של הקהילה הפסיכדלית לתמיכה הדדית, שכן "מאות אנשים שבאו ואמרו אנחנו מטפלים שמכירים את העולם הזה ואנחנו רוצים לתמוך באנשים." הוא גם אינו מתעלם מהצדדים המורכבים, ומזכיר מקרים בהם חומרים אחרים, כמו קטמין, ניתקו אנשים מהמציאות ואולי אף פגעו ביכולת ההישרדות שלהם. יחד עם זאת, הקהילה הפסיכדלית הגלובלית הראתה אמפתיה ותמיכה חסרת תקדים לישראל, בניגוד לסצנות תרבותיות אחרות: "הקהילה הפסיכדלית היא הרבה יותר אוניברסלית בתפיסה"
מסע אישי אל שורשי הזהות: מאמסטרדם לפרדס חנה
המסע של עידו הרטוגזון אל עולם הפסיכדליה החל לפני 25 שנה, בטריפ פטריות באמסטרדם: "לא האמנתי שמשהו עצום כל כך יכול בכלל להתקיים." חוויה מכוננת זו, שעל אף היותה מפחידה ומטלטלת – "הרגשתי שאני נסחף לעולמות אחרים. אמסטרדם נסחפה בזמן ל-38', רגע לפני שהנאצים משתלטים על אירופה, ואני הייתי אחוז פאניקה, נמלט מהגסטפו בסמטאות" – חשפה בפניו רבדים עמוקים של היסטוריה משפחתית וכוחות תודעתיים שלא הכיר. "זה היה כאילו הפטריות גרמו לי לחוות מחדש חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי, שהיתה אצורה ללא ידיעתי ברחובות סביבי." היא גם היתה הקטליזטור לשינוי מהותי בחייו, מסע שהוביל אותו לחקור את היהדות, להתאהב בה מחדש, ולחזור לישראל.
עידו משתף בכנות על התקופה שקדמה לכך: "באוגוסט 2003 חזרתי לישראל אחרי שהות של שנתיים וחצי בגרמניה. גם אז עזבתי את ישראל בתחושה של שבר גדול שארע אצלי בתקופת הצבא. עזבתי את ישראל מתוך רצון למחוק את הזהות הישראלית והיהודית שלי, ואפילו רצון להפוך ל"גרמני" – זהות שסימלה עבורי את ההופכי לכל מה שהכעיס אותי בארץ." אלא שחווית הפטריות שינתה הכול: "כמה ימים באירופה, וחווית הפטריות הראשונה שלי הספיקו על מנת לסובב אותי 180 מעלות ולחבר אותי, לראשונה בחיי, לזהות היהודית שלי." אחרי שנתיים של לימודי הגל בגרמניה, הוא חזר הביתה "כדי לקרוא רמב"ם בזמני החופשי," והחליט "להפסיק את לימודי ולחזור לארץ כדי ללמוד פילוסופיה יהודית." זו הייתה תקופה של גילוי מחודש: "זו הייתה תקופה של ביקורים בישיבות ומסעות בארץ ישראל שבה גיליתי מחדש את הישראליות שלי, ואת היהדות שלי עם קבוצת חברים קרובים… שחשפו בפני את הקסם של היהדות כתנועה רדיקלית שמסוגלת להפוך לי את הראש רוחנית ואינטלקטואלית."
עם זאת, הקשר המורכב עם ישראל לא היה נטול קשיים. הרטוגזון מספר: "11 שנה חלפו בין הקיץ שבו חזרתי לא"י לזה שבו יצאתי חזרה לאירופה, הפעם לספרד. במהלך התקופה הזו הספקתי לגלות בישראל הרבה אורות וגם הרבה כיעור וחוסר צדק. הספקתי להתחתן עם תלמידת מדרשה, ובסופו של דבר להתנתק מחדש מהזהות היהודית. עשור לאחר שהתחיל המסע היהודי שלי, הייתי אסיר תודה עבור כל מה שלמדתי מהיהדות אבל גם חשתי דחיה מוחרפת מביטוייה העכשווים במדינת ישראל שאיתה הגעתי לשבר חסר תקדים." 1הוא עזב שוב, הפעם לספרד. שם, באווירה הים תיכונית הרגועה, מצא שלווה וריפוי: "זו הייתה אחת התקופות המאושרות בחיי." אך כפי שאומר הסנדק, "בדיוק כשאתה חושב שאתה בחוץ, הם מושכים אותך חזרה פנימה." האהבה החזירה אותו לישראל, תוך התמודדות מחודשת עם מורכבותה ועם האתגרים שהיא מציבה. הוא מכנה את ישראל "השכינה, ההתגלמות הנשית של כנסת ישראל, ושל ספירת מלכות הקבלית על כל דיניה, מוראותיה והשבירה הגדולה המתרחשת בה."
ישראל: "מחנה אימונים רוחני מהדרגה הגבוהה ביותר"
על אף הקשיים והלבטים, הרטוגזון מוצא בישראל עוצמה ייחודית. הוא מתאר אותה בבלוג שלו כ"מחנה אימונים רוחני מהדרגה הגבוהה ביותר, כזה שבו אתה נדרש להתעמת ללא הרף מול החלקים הכואבים והמאתגרים ביותר במציאות ובך עצמך."
הרטוגזון כותב על החיים בישראל כסוג של מאבק מסטי בין כוחות טמירים ולי נדמה שהוא הקדים בעשור את מה שמתחולל בישראל מאז השבר הגדול של השבעה באוקטובר שחולל מפץ מדיני, גיאו פוליטי, חברתי ויש שיגידו אף רוחני וזהותי.
הרטוגזון מטיב לתאר זאת :"כמקום שבו הטוב והרע, המופלא והכואב, שזורים זה בזה באופן בלתי ניתן להפרדה. הוא רואה בה ארץ למאמינים בני מאמינים, המעניקה הזדמנויות להתקדשות וצמיחה רוחנית דווקא מתוך המאבק והקשיים: "אולי הארץ הקדושה היא דווקא המקום שבו הכל לא מסתדר, המקום שבו השחור גוהר מעל האור בצורה הולכת ומאיימת, מקום שהטוב והרע בו קשורים זה בזה באופן שלא מאפשר את ההפרדה הברורה של "אני" ו"הם", שדורש מאתנו דרגה עליונה של אמונה." בישראלים הוא מוצא דרגות נדירות של יופי ואחווה, לצד חיות בלתי מרוסנת המהווה השתקפות של עוצמת המקום: "הישראלים לא חייבים להפחיד או להרגיז אותי. לעיתים קרובות הם משאירים אותי מוקסם ומשתאה מול דרגות נדירות של יופי ואחווה שקיימות דווקא במקום הקשה הזה." הוא מסכם: "ישראל היא קריאת קרב, היא לא מקום לחפש בו חיים טובים, היא המקום לאנשים שרוצים לתת את הנשמה שלהם במערכה על דמותה של האנושות והאנושיות בזמן הזה."
בינה מלאכותית ותודעה: לאן פנינו?
בהרהוריו על הקשר בין בינה מלאכותית לפסיכדליה, ד"ר הרטוגזון מציע פרספקטיבה מרתקת. הוא רואה בבינה מלאכותית כלי עוצמתי להרחבת תודעה: "אני מתכוון לכל שימוש בבינה מלאכותית שתומך בבריאות נפשית, נוכחות, מודעות וטיפוח הסגולות התרומיות" הוא מציין את יכולתה לתמוך בשיטות תרפיה, לפתח שיטות פילוסופיות, לסייע בעבודה עם חלומות ועוד.
יחד עם זאת, הוא אינו מתעלם מהסכנות הטמונות בה – מקריסת המציאות הקולקטיבית וריכוז כוח, ועד ל"פסיכוזת צ'אטג'יפיטי": "בחודשים האחרונים מתפרסמים סיפורים על אנשים שהפכו את הבינה המלאכותית לגורו שלהם או לחלופין מתמסרים לחנפנות המפורסמת שלה, מפתחים דלוזיות רוחניות (צ'טגיפיטי אמר לי שאני המשיח) ונכנסים למה שזכה לכינוי ״פסיכוזת צ'טגיפיטי״." אך למרות החששות, הוא מאמין שיש לחגוג את המקומות שבהם הבינה המלאכותית משפרת את חיי האדם, ורואה בה "מאיץ תודעתי" מהפכני: "הבינה המלאכותית היא לא רק מאיץ של כאוס ודיפרשן היא יכולה להיות גם מאיץ תודעתי."
חזון לעתיד: פריחה מתמשכת
ד"ר עידו הרטוגזון מציע חזון אופטימי לעתיד הפסיכדליה. עם גורמים כמו ארז קיי, תומך נלהב בממשל טראמפ, שדוחף לקידום הנושא ברשויות הבריאות, ניכר שהתחום מתקדם במהירות. לצד המהמורות, ישנה תרבות חזקה של אנשים המאמינים בחוויה הפסיכדלית, חווים אותה יחד, מתאחדים ונתרמים על ידה. כפי שהוא מסכם, "הדבר הזה ימשיך ויפרח, אני בטוח."
