חודש הגאווה הוא לא רק מצעדים

מאת: אירית צביאלי אפרת מנכ”לית מכון אדלר

אירית צביאלי אפרת מנכ”לית מכון אדלר וחברת הקהילה הלהט”ב בעצמה” הגיע העת לנרמל את המצב של הקהילה הלהט”בית ולהציף גם את הקשיים עימם מתמודדים בחיי היום יום”

 חודש הגאווה נחגג מדי שנה ברחבי העולם באמצעות מצעדים, אירועים או פסטיבלים שונים כאקט מחאה שנתי, כחלק מהמאבק להכרה חברתית. לא הרבה מודעים לכך, אבל מצעד הגאווה “נולד” בעקבות אירועי סטונוול, ניו יורק 1969, אז מספר שוטרים תקפו קבוצה של גברים הומואים שבילו בבר מיועד לקהילה. האירוע האלים הזה חידד את ההבנה שאם לא נצא לרחובות לזעוק ולהיאבק על זכויותינו, נמשיך להיות מודרים, מותקפים ומופלים.

 לכאורה, ב 2022 אין שום צורך במצעדים כי הרי אין בעיה…זהו, שזה רק לכאורה. עדיין, גם ב 2022 יש צורך אמיתי להנכיח את הצורך הלהט”בי צורך שלא מסתיים רק בהכרה בנישואים ושוויון זכויות בכל הקשור ללידה ופונדקאות, אלא זכויות לקהילות מיעוט גם בתוך הקהילה הלהט”בית, זכויות לטראנסג’נדרים, החופש להתאמה מגדרית ויצירת אפשרויות ריאליות לקיום התהליך וכו’.

אירועי חודש הגאווה נחשבים למחאה הגדולה ביותר בישראל לשוויון זכויות מלא וביטחון עבור כולנו בכל מקום בישראל. זו מחאה על אפליה, הסתה, אלימות, שנאה  ועוד שנוכחת עדין בקרב רבים.

לפני מספר ימים התבשרנו על התוכנית הממשלתית לקידום קהילת הלהט”ב.  “אישור התוכנית ע”י משרד ממשלתי מהווה אסמכתא להכרה בשונויות והבנה כי תפקידנו כחברה לפעול למען דיאלוג בין הגוונים הרבים בחברה”

התיאוריה האלדריאנית מאמינה בערך האדם ובתחושת השייכות והמסוגלות עבור כל אדם באשר הוא כחלק מיחסים מיטיבים בין בני האדם ולכך נשאף תמיד. האתגרים העומדים בפני קהילת הלהט”ב מגוונים מאד, החל מנושאים מגדריים והתאמות מגדריות, דרך הכרה ושיוון זכויות ועד הורות וסבתאות ביולוגיות אל מול הורות וסבתאות לא ביולוגית ועוד. בנוסף לכך, ישנם פערים לא מעטים בין ההכרה הקיימת בציבור ברחב אל מול חוסר ההכרה במשרדי הממשלה – חוסר הכרה הנובעת בחלקים מסוימים מחוסר תיאום בין המערכות.

אחד הכלים המשמעותיים להנעת תהליך שינוי הוא הכרה מוסדית והעלאת הנושא לשיח הציבורי. הקצאת תקציב ייעודי לרשויות ולגופים, תאפשר הנכחת הנושא הלהט”בי בצורה נרחבת ומסודרת יותר ובכך תאפשר לחברה הישראלית להיות שיווינית ומגוונת יותר. יציאה מהארון הינה תהליך שדורש קהילה תומכת והכרה חברתית.

גם אני מתמודדת לא פעם עם קשיים של חוסר שיוויון משמעותי. אירוע מסוג כזה חוויתי ממש לפני מספר חודשים. גם אנחנו, כמו רבים בישראל החלטנו לנסוע עם הילדים לחופשה בחו”ל בסוף אוגוסט. לשם כך נדרשנו לחדש את הדרכונים. התור בתאריך הכי קרוב שמצאתי היה באילת , החלטנו לעשות טיול אני וביתי ולנסוע לאילת לחדש את הדרכונים. כאשר הגענו למשרד, אמרה לנו הגברת שקיבלה אותנו שאין לה אפשרות להמשיך בתהליך מאחר ויש אמא נוספת שרשומה על שם הילדה ודיננו כדין ידועים בציבור. שוב נדרשתי להסביר שההשוואה אינה נכונה. עינת זוגתי ואני ידועות בציבור מאחר והמדינה לא מאפשרת לנו להתחתן ולא משום שלא רצינו ועל כן או שמשרדי הממשלה יכירו בנו כרווקות עם כל הזכויות המשתמעות מכך, או שיאפשרו לנו להתחתן כמו כל זוג יהודיות אוהבות בארץ. על פניו אפשר לבוא ולומר “מה הסיפור, בסף הכל ביקשו מהאמא השניה ללכת לחתום” אבל זה לא נגמר בזה. הילדים שלי כבר בגיל ששואלים את עצמם שאלות. כל פעם שהמדינה או נציגיה מפקפקים בלגיטימיות שלנו כזוג, כמשפחה, כהורים – השאלות האלו מהדהדות אצל הילדים. ולכן הדחיפות בתיקון היא לא רק כדי שלנו יהיה “נוח” יותר, אלא כדי שרווחתם הנפשית של הילדים תהיה מיטבית.

הסיפור של נישואים לא נגמר רק באקט הנישואים, עליו אפשר להתגבר דרך נישואים במדינה זרה, אלא מחמירות אם  מסיבה כלשהי לאחר מספר שנים אחליט להיפרד מבת זוגתי, אז אוכל להתגרש רק במדינה בה נישאתי מאחר וכל דיני נישואים וגירושים חייבים לעבור דרך הרבנות – ושם כאמור אין לנו זכויות בשום צורה.

הגיע העת שהקהילה הלהט”ב תדבר על הסיפורים הכואבים בתוך הזוגיות לדבר על הדברים הכואבים מה קורה אם נפרדים ? מה קורה עם הילדים כאשר נפרדים? מה קורה אם אחד רוצה ילדים והשני לא? אלימות בקרב הקהילה הגיע העת לנרמל את המצב לדבר לא רק על דברים טובים.

תגובות

להשאיר תגובה