בערב כיפור השני שאחרי 7 באוקטובר, הפכה תל אביב למעבדה חיה של חשבון נפש לאומי. המסע החל בצל הקרע הישן, מול מחיצת הפרדה בגן מאיר, והמשיך אל תוך מרחב של ריפוי וחיבור מפתיע במסעדה שהפכה למקדש מעט. זהו סיפור על סדרי העדיפויות שהשתנו, על מלחמות העבר שפינו את מקומן לצורך הדחוף בשיח, ועל הניסיון האמיץ לנסח יחד, מתוך השבר הגדול, את התקווה הישראלית מחדש, במקום שבו מתנחל מתקוע, שפית בעין הסערה, ח"כ מחד"ש ומפכ"ל לשעבר קוראים יחד שירה.
כל נדרי בכיכר החטופים
פתיחה: צללים של מלחמה ישנה
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
ערב יום כיפור, והעיר העברית הראשונה עוצרת את נשימתה. השקט היורד על הרחובות אינו רק שקט של קדושת החג; זהו שקט טעון, מהורהר, כבד ממשקלה של השנה שחלפה. המסע לחשבון נפש מתחיל, באופן סמלי, במוקד העימות שסער כאן רק לפני שנתיים, לפני שהכל השתנה – רחבת גן מאיר. גם הפעם, כיסאות פלסטיק מסודרים לתפילת "כל נדרי" של ארגון 'ראש יהודי'. גם הפעם, במרכז הרחבה, ניצבת המחיצה – אותו סדין לבן שהפך לסמל המאבק על דמותה של העיר.
אך האווירה שונה. פלוגת מג"ב שנפרסה בסמוך נראית כמעט מיותרת. הלהט של מלחמת התרבות הישנה פינה את מקומו להתבוננות עייפה. "אין לי בעיה עם ההפרדה עצמה", לוחשת אישה לחברתה, "אבל להציב מחיצה זו אמירה בעלת משמעות ציבורית". אחר מנסה לגשר על הפער הפנימי: "יש ימים בשנה שבהם ערך אחד נסוג מפני ערך אחר. חופש דת מול שוויון, חופש תנועה מול חופש ביטוי. תמיד צריך לאזן". המילים נכונות, אך הן שייכות לעולם הישן. בכיפור הנוכחי, תחת צילה הכבד של המלחמה, המאזניים השתנו. הקרבות של אתמול נראים לפתע קטנים, כמעט מותרות.
חיבור: מקום למפגש
קילומטר אווירי משם, במסעדת 'האחים', מתרחשת תצוגת תכלית הפוכה. אם בגן מאיר ניסו לאזן בין ערכים מתנגשים, כאן מנסים לייצר מהם שלם חדש. זו השנה השנייה שהשותפים אסף ויותם דוקטור, יחד עם שותפם ירון רמון, הופכים את המסעדה למרחב של מפגש, תפילה ושיח. השלט בכניסה מבטא את המהות: "ריפוי אמיתי של שסע חייב להתבסס על היכרות, כבוד וסקרנות אמיתית… העיקר שניפגש באמצע, נשקם את האמון בינינו ויחד ניצור את התקווה כאן מחדש".
יותם דוקטור מספר שהיוזמה נולדה כמעט במקרה. "חודשיים לפני כיפור שעבר, פנה אליי הרב יהודה פרנקל וזרק את הרעיון. אמרתי כן, ומיד חטפתי התקף חרדה". החרדה פינתה מקומה ליצירה של אירוע ייחודי, כזה שמצליח להושיב בערב הקדוש ביותר בשנה את ח"כ לשעבר דב חנין מחד"ש לצד המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, ודוקטור מוצא עצמו קורא עמו שיר של יהודה עמיחי.
כשהוא עולה לדבר בפני הקהל שממלא את המקום מפה לפה, הוא מזקק את התחושה המלווה רבים כל כך, את הדיסוננס הבלתי נסבל בין שגרה לטראומה:
"אנחנו לומדים לקיים 'נורמליות' בתוך שגרת מלחמה: קמים בבוקר, הולכים לעבודה, יושבים לשולחן שישי. הכל כאילו מתנהל כרגיל. כאילו הכל בסדר. כשבתכלס – הכל לא בסדר. מתחת לפני השטח אנחנו פצועים. כל אחד מאיתנו נושא איתו כאב – אישי, משפחתי, לאומי. הפצע הזה לא נעלם כשהולכים לים. הוא נמצא שם, מתחת לכל חיוך מנומס. יום כיפור הוא הזדמנות לא לברוח מהשבר, אלא להביט בו בעיניים פקוחות. יום בו אנחנו מתבקשים להביא חמלה – קודם כל חמלה עצמית, ומתוך כך, גם חמלה לאחר. חמלה לזה ששונה מאיתנו".
הרהור: כשהכאב הפרטי הופך למראה
החמלה הזו, שנדמית לעיתים כמצרך נדיר, מקבלת פנים אנושיות כואבות וחשופות כשעל הבמה עולה השפית רותי רוסו. בימים שלפני כיפור היא נמצאת בעין הסערה הציבורית סביב פעילותה ההומניטרית בארגון המטבח העולמי. קולה רועד כשהיא משתפת את הקהל בתחושותיה, והכאב הפרטי שלה הופך לרגע למראה של הפצע הלאומי כולו.
"אני לא יכולה לדבר היום", היא פותחת, "אני מרגישה את צונאמי השנאה, זה טירוף, וזה לא שייך לכאן, למקום היפה הזה. אבל הסיפור הישראלי, האתוס שלנו, התרסק. הוא יוכרע בעיקר על פי איך כולנו נתנהג אחד עם השני. וזו קלישאה, כי אני יכולה לדבר יפה, אבל זה לא מה שיעצור את המנגנון.
היום לשנאה יש מחיר, היא שווה כסף. שנאה ואלימות משתלמות כלכלית. זה נורא מה שאני אומרת, אבל זה המצב. יש רשתות חברתיות, וברגע שבן אדם משתמש במילים קשות, זה הופך לוויראלי ומכניס כסף למפרסמים. קשה מאוד להילחם בזה. שמעתי משפט נפלא: 'אל תתנו לוול סטריט להכריע בענייני נפש'.
למילים יש כוח הרבה יותר מכלי נשק, הרבה יותר ממכות. המכה חולפת, נגמרת; המילים, ברגע ששחררנו אותן לאוויר, הן שם. הן פשוט נשארות שם. וזו אחריות ענקית לבחור מילים. זה כל כך קל לענות למי שתוקף אותך באותה שפה, וזה כמו לגרד פצע – נעים לרגע, אבל הורס ומשמיד אותנו. עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו: איך שאנחנו מדברים – זה מי שנהיה".
השקט שאחרי דבריה היה טעון. דבריה של רוסו המחישו כיצד הדיון הרוחני על חמלה הופך למבחן יומיומי כואב.
תובנה: תפילה שהיא מפגש
אל מול הפצע הפעור הזה, הציע הרב ירמי סטביסקי, ממייסדי הערב, פרשנות רדיקלית למהותה של תפילה בעת הזו. הרב, ששכל עשרה מתלמידיו וכן את חתנו מאז 7 באוקטובר, דיבר על המעבר מתפילה לאל לתפילה אל האדם:
"אפשר להתפלל מתוך הסידור, ומתוך הלב. אפשר לחבר בין היהדות לישראליות שלנו. והיום, יותר מהכל, אני חושב שאלוהים פחות מתעניין בפנייה שלנו אליו, ויותר מתעניין בפנייה שלנו אחד לשני. הנביא ישעיהו זעק בשם אלוהים מהו הצום הרצוי: 'פָּרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ… וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם'. אלוהים הכי מתעניין בזה שנראה אחרים ונרגיש את כאבם. אז יום הכיפורים שלי הוא לשבת כאן יחד. לא לבדוק מה האידיאולוגיה של מי שיושב לידך, אלא פשוט להיות. לא לשנוא לפני שמקשיבים. כי עולם כועס שורף את עצמו. ואולי, כשנאמץ חמלה, גם אלוהים ירצה להצטרף אלינו".
התחושה הזו, שהמפגש האנושי עצמו הוא אקט רוחני נשגב, מהדהדת בדבריו של הרב שיבי פרומן מתקוע, שעורך מסעות חיבור בין אנשי העוטף למתנחלי גוש עציון. "אפילו לא הספקתי להתפלל מרוב השיחות החשובות", הוא אומר בחיוך. "מה שקורה פה זה יותר מתפילה. הלוואי והיה לי מכשיר שרואה חיבורים בין נפשות, היית רואה כמה 'ניצוצות' עפים פה בין אנשים".
סיום: התיקון הקטן שמתחיל מבפנים
הפסיכולוגית והאקטיביסטית מאיה פרבר נותנת שם וצורה לפצע הקולקטיבי. היא מדברת על 'פציעה מוסרית' – מה שקורה כשאנו פועלים בניגוד לערכינו, כשאנו שותקים ומסיטים מבט. היא מספרת על מטופלת שחווה את העולם "כמו סרט" ומרגישה זרה, עד שהיא מוצאת משמעות בהתנדבות. הדרך לריפוי, היא מסבירה, עוברת דרך פעולה אקטיבית.
"השבר הקיצוני של ה-7/-10 אילץ אותנו לשאול בעבור מה אנחנו רוצים לחיות. אחרי שענינו, עלינו לפעול באופן שתואם את הערכים שלנו. שם טמון הריפוי. יום כיפור הוא הזדמנות להכיר בפגיעה, לקחת עליה אחריות ולבקש סליחה. סליחה ששתקנו, סליחה שהמשכנו, סליחה שלא עצרנו. ואחרי הסליחה, מגיע זמן התיקון".
אולי זהו התיקון. המעבר מהמחיצה הנוקשה בגן מאיר אל השיחה הפתוחה במסעדה, מהכעס של האב אל ההבנה, מהשתיקה אל האחריות. המשוררת הדתייה בכל סרלואי, שהגיעה במיוחד מבית שמש, מספרת לי: "אני רואה לעצמי חובה להגיע. כולנו יוצאים כאן מתיבות התהודה שלנו. בשנה הראשונה, אבי כעס עליי: 'מה את הולכת למקום כזה? ועוד מסעדה לא כשרה'. אבל היום הוא מבין את החשיבות של זה".
ההבנה של האב היא מיקרוקוסמוס של התקווה הגדולה יותר. בערב כיפור אחד, בין תפילה לשירה, בין דמעה לחיוך מהוסס, נדמה היה שהתיקון אפשרי. לא תיקון גדול שיאחה את כל הקרעים בבת אחת, אלא אוסף של תיקונים קטנים, אישיים, שמתחילים במפגש פנים אל פנים. המפגש הזה הוא אולי התפילה הישראלית החדשה, זו שאלוהים, כפי שאמר הרב סטביסקי, באמת רוצה לשמוע.
