הוא עובד ותיק בעיריית קריית אונו, אבל אחרי שעות העבודה, אבי רותם הופך ל"אבי העיראקי" – אושיית טיקטוק סוחפת שמחזירה עטרה ליושנה ומפיחה חיים חדשים במסורת עיראקית עתיקה. באמצעות הפלטפורמה הכי צעירה וחדשנית, הוא מצליח לגשר על פערים של דורות, להצחיק, לרגש, ובעיקר – להזכיר לכולנו מאיפה באנו.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
הדחף הפנימי של אבי לפעול ולהשפיע התפרץ בעוצמה מיד לאחר השבעה באוקטובר. כשרוח ההתגייסות הלאומית סחפה את המדינה וכולם חיפשו היכן לתרום ולסייע לחיילים ולתושבי העוטף, אבי ידע שהוא לא יכול להישאר מאחור. "אני לא יכול לשבת ככה בבית," אמר לעצמו ויצא לשטח. מדי יום ביומו, הוא החל לאסוף סיגריות ושתייה לחיילים. חברים, ואפילו אנשים מחו"ל ששמעו על פועלו, שלחו לו תרומות. באחד המקרים, שתועד בסרטון, סוחר סיגריות עצר לו באמצע הרחוב "והוריד את כל מה שיש." תרומה לחיילים. במשך חודש הוא נסע דרומה, חילק את כל הטוב שאסף וזכה לחיבוקים מחיילים.
הנתינה הזו לא נולדה יש מאין; לצד עבודתו בעירייה, אבי ניהל בעברו מספר מסעדות והתמחה בהכנת המאכלים האהובים של העדה העיראקית
ובתוך כל העשייה הזאת למען החיילים, כמעט במקרה, נזרע הזרע שיהפוך אותו לתופעת רשת. אבי נתקל בסרטון שבו מישהו הגה באופן שגוי ביטוי עיראקי שורשי. משהו בבטן בער בו. הוא צילם סרטון תגובה קצר, תיקן את ההגייה, והסביר את המשמעות. התוצאה היממה אותו: הסרטון הפך ויראלי וזכה למעל 300 אלף צפיות. באותו רגע, אבי הבין משהו עמוק: ישנו צימאון אדיר, רעב של ממש, לתוכן אותנטי, לשורשים, לתרבות העשירה של יהדות עיראק. משם, הדרך הייתה סלולה.
ערוץ הטיקטוק של "אבי העיראקי" הפך תוך זמן קצר לתופעה. זהו לא עוד ערוץ של ריקודים או אתגרים ויראליים. זהו צוהר אל עולם שנעלם, אל קהילה יהודית מפוארת ששגשגה בין נהרות הפרת והחידקל. אבי שר למאות אלפי עוקביו שירים בערבית-עיראקית שלמד בבית אבא, כאלה שמעטים עוד זוכרים את מילותיהם. הוא מלמד פתגמים עתיקים מלאי חוכמה, חולק קללות עסיסיות ומצחיקות שגורמות לכולם להתגלגל מצחוק, ולצדן מגיש שירי עם מרגשים על כיבוד אב ואם וערכי משפחה.
אך גולת הכותרת היא ללא ספק שידורי הבישול החיים שלו. ביד אומן ובסבלנות אין קץ, הוא מכין לעיני המצלמה את המאכלים העיראקיים המסורתיים. הניחוחות כמעט ועוברים דרך המסך, והוא לא רק מבשל – הוא מספר את הסיפור שמאחורי כל קובה, כל סמבוסק וכל קציצת ירק (ערוק). הוא מחבר את המאכל לזיכרון, את התיבול לתרבות, והופך ארוחה פשוטה למסע בזמן.
הקסם האמיתי, התובנה המרתקת ביותר מסיפורו של אבי, היא השילוב המפעים בין ישן לחדש. הוא לקח את טיקטוק, פלטפורמה הממותגת כשטח המחיה הבלעדי של הדור הצעיר, ורתם אותה למשימה היסטורית: החייאת מסורת יהודית-עיראקית. באופן מפתיע, הוא לא כבש רק את לב הצעירים הסקרנים, אלא גם את לב הדור המבוגר, אותם אלה ש"כבר הצליחו לשכוח את מה שראו בבית הוריהם", וכעת זוכים להיזכר מחדש בצלילים, בטעמים ובמילים של ילדותם.
החוויה הזו מקבלת מימד מוחשי כשמגיעים למקום החדש של בנו. המסורת, כך מתברר, זורמת בעורקים. בנו של אבי, נהוראי רותם, ספג את ההשראה והאהבה מהבית ופתח ממש בימים אלה בית מאפה קטן ומטריף ברקפת 2 בקריית אונו. המקום, שפתוח בימי חול משעות הצהריים ובימי שישי בבוקר, מציע בורקסים ייחודיים במילוי תרד, גבינה, תפוח אדמה או פטריות (35 ש"ח ליחידה כולל שתייה), והוא כבר הפך לנקודת עלייה לרגל של חובבי המאכל התורכי שכבש את ארצות הבלקן .
ביום שישי האחרון, עליתי לרגל אל המקדש הקולינרי הטורקי – בבלי: נהוראי מגיש בורקסים חמים ללקוחות, ובפינה עומד אבי, מחייך חיוך רחב ומפרגן לכל עבר, בעודו שר בערבית-עיראקית צלולה. שתי מצלמות טלפון משדרות אותו בלייב ל 150 אלף עוקביו בטיקטוק, ותוך כדי שירה, ידיו הזריזות מכינות קציצות ערוק ריחניות. הדיגיטלי והפיזי, העבר וההווה, האב והבן – הכל התחבר יחד לכדי רגע אחד מרגש
אבי רותם הוא יותר מסתם תופעת רשת. לתפיסתו הוא שומר הגחלת. הוא מוכיח שתרבות אינה צריכה להישאר מאחור, כלואה במוזיאונים או בספרי היסטוריה. בעזרת כלים עכשוויים, תשוקה אמיתית ולב רחב, הוא מחזיר עטרה ליושנה, הן במטבח והן בשפה ובמנהגים, ומבטיח שהסיפור המפואר של יהדות עיראק ימשיך להיות מסופר – בטיקטוק, בצלחת, ובלב של הדור חדש.
