בין פיוט לדוושה: המסע הכפול של ורד מרגלית

לקראת 'חג האופניים': שיחה עם הספורטאית ורד מרגלית שקטפה בעבר את תואר אלופת ישראל ברכיבת כביש. מובילה של התפילה המוזיקלית בקהילה הרפורמית בקרית אונו וכיום, מלמדת ילדים עם צרכים מיוחדים איך לדווש בכיף. על החיבור בין קדושה לאדרנלין, על איך רוכבים כל שבוע 500 קילומטרים ועל היוזמה החברתית שיזמה בשכונה שלה לקראת יום כיפור

ורד והמקהלה שרים 'אני מאמין' בתפילת ראש השנה

כתיבה וצילום: איתן אלחדז ברק

בוקר שבת בקריית אונו. בתוך המבנה של קהילת "ברית עולם", הקהילה הרפורמית היחידה בבקעת אונו, ניצבת ורד מרגלית, לבושה לבן. גיטרה מונחת בידיה, וקולה משתלב עם קולותיהם של חברי מקהלת הקהילה שהקימה יש מאין. יחד הם שוזרים מנגינות עתיקות וחדשות אל תוך התפילה הפיוטית, ויוצרים חוויה רוחנית שוויונית ומלאת חיים. "מה שיפה בתנועה הרפורמית," היא מסבירה בחיוך, "זה שיש מוזיקה. אפשר להביא כלים, אפשר לשמוע שירת נשים, וכולם עומדים יחד ושרים. זו חוויה אחרת".

אך כשהתפילה מסתיימת והגיטרה חוזרת לנרתיק, מתחילה להתנגן בראשה מנגינה אחרת. זוהי המנגינה של הכביש הפתוח. לא ירחק הרגע בו תחליף את בגדי השבת הלבנים בבגדי רכיבה צמודים ותצא אל הכביש. אל הקליק המוכר של הנעליים הננעלות בדוושות, אל שריקת הרוח באוזניים ואל קצב הנשימות שהופך למדיטציה בתנועה. עשרות קילומטרים של אספלט, זיעה ונוף מתחלף בדרך לגדרה וחזרה. שני העולמות הללו, הרוחני והפיזי, הקהילתי והאישי, מתקיימים בה בהרמוניה מושלמת.

תפילה בלחן עכשווי

הבחירות המוזיקליות של המקהלה אינן מקריות; הן נועדו להדהד לא רק את רוח התפילה, אלא גם את רוח התקופה. בתפילות ראש השנה האחרונות, למשל, בחרה הרבָּה להוסיף שני שירים ישראליים אייקוניים. הראשון היה 'גשם בעיתו', אותו כתבה תלמה אליגון-רוז בצל מלחמת יום הכיפורים – מונולוג נוגע ללב של נערה המוחה כנגד אדישותו של הטבע, המוריד גשם כשהיא מייחלת לשמש ולאהובה. כמי שישב שם בתפילת ראש השנה, הביצוע של המקהלה היה רגע מכונן. הוא יצר חיבור מצמרר בזמן, גשר פיוטי בין 'הילדים של חורף 73' לבין ילדי חורף 23', היושבים מולנו באולם ונושאים על כתפיהם את משקלה של מלחמה חדשה.

לצד שיר זה, הם שרו את "אני מאמין (שחקי, שחקי)" של שאול טשרניחובסקי, המנון נצחי לרוח האדם, לחירותו וליכולתו לעצב את גורלו. שאלתי את ורד מה עושה שיר כה חילוני בלב תפילת ראש השנה, והיא השיבה בהבנה: "זאת שאלה טובה. מצד אחד זה שיר חילוני, ומצד שני יש בו מוטיבים של אמונה. הוא מדבר על העתיד, על להסתכל קדימה. יש שם דברים מעוררי השראה, וכל אחד לוקח את זה למקום שלו. אתה יודע, כמו במוזיקה ובאמנות, גם בתפילה".

גלגלים של שינוי

כשהיא לא מנצחת על תפילות, ורד היא מאמנת אופניים מקצועית. זוהי הפרנסה העיקרית שלה, וגם כאן, העשייה טבולה בתחושת שליחות. במסגרת פרויקט של עיריית תל אביב, היא מלמדת ילדים בכיתות א'-ב' לרכוב על אופניים. "לעירייה זה חשוב," היא מציינת, "הם משקיעים המון בתחבורה אלטרנטיבית ורוצים לחנך את הדור הבא מגיל צעיר".

אך ליבת העשייה החינוכית שלה נמצאת בעמותת "אתגרים", המיועדת לאנשים עם צרכים מיוחדים. "זה מועדון שלם עם כל מיני סוגי אופניים," היא מתארת בלהט, "יש לנו 'טנדם', אופניים לזוג, שבהם מתנדב רוכב מקדימה עם ילד שלא יכול לרכוב עצמאית. יש אופני-יד לילדים עם מוגבלויות ברגליים, ויש תלת-אופן. אנחנו מתאימים לכל אחד את מה שנכון לו". היא מספרת בהתרגשות על אוריאל, חייל מהשומרון שנפצע במלחמה ופגש אותה במסגרת פעילות בשיבא. "הוא כל כך התלהב מהרכיבה. היו לו חוליות שבורות והוא היה צריך אופניים עם 'שיכוך מלא' כדי למנוע זעזועים. השגנו לו בתרומה אופניים של אלפי שקלים. הוא פשוט עף על זה, והיום הוא רוכב". הסיפור של אוריאל מקבל משמעות מצמררת במיוחד כיום, כשהצורך בשיקום פיזי ונפשי של לוחמים הפך למשימה לאומית. עבור ורד, כל דיווש של חניך כזה הוא ניצחון קטן של הרוח על הגוף.

החיבור לאוכלוסיות מאתגרות אינו חדש עבורה. במשך תשע שנים הייתה מורה בבית הספר "ברנקו וייס" לנוער בסיכון ברמלה, תחת ניהולו של לא אחר מאשר חילי טרופר. "איש מדהים, מקסים ומעורר השראה," היא אומרת עליו. גם שם, שילבה את האופניים בעבודתה. "עשיתי פרויקט אופניים לאורך כל השנים, הוצאתי אותם לרכיבות. זה מאתגר. הם זורקים את הקסדה, חוצים כבישים, משתוללים… זו התמודדות מתמדת, אבל מקום מיוחד שנותן להם הזדמנות להאמין בעצמם".

אלופה על שתיים

בתמונה המצורפת, ורד נראית בשיא כוחה. היא רכונה קדימה על אופניה, שריריה דרוכים, מבטה ממוקד בכביש המתפתל בנוף המדברי. זוהי תמונה שמסכמת את הצד השני של חייה – הצד התחרותי, הבלתי מתפשר. "אני כבר 20 שנה רוכבת באופן רציני", היא מספרת. האהבה הזו הפכה אותה לאלופת ישראל בעבר. היא זכתה פעמיים באליפות ישראל במאסטרס (קטגוריית הגיל שלה) והייתה חברה בנבחרת ישראל.

שגרת האימונים שלה כמעט בלתי נתפסת: "אני רוכבת בין 450 ל-500 קילומטר בשבוע. כל בוקר אני קמה בין חמש לשש ויוצאת לרכיבה. כולנו משוגעים, אנחנו מודים בזה. זו התמכרות קשה". היא מודעת היטב לכך שהיא פועלת בזירה גברית ברובה. "יש מעט מאוד נשים בענף הזה, לצערי. אולי 10%".