לאחר 758 ימים בשבי חמאס, הובא למנוחות אל"מ אסף חממי, המפקד שהכריז על המלחמה ברגעיה הראשונים. הלווייתו בקריית שאול לא הייתה רק פרידה ממפקד נערץ, אלא רגע נדיר של התייחדות לאומית עם דמות שהפכה לסמל של מנהיגות, ועם משפחה שחשפה את גבורתו עד הרגע האחרון – ואת הצוואה שהותיר.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
הדממה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול הופרה אמש בקול חד, צלול וקורע לב. "כאן קודקוד, מכריז מלחמה. היפוך קערה, הכל בסדר, מלחמה". זה היה קולו של אלוף-משנה אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית, כפי שנשמע ברשת הקשר בבוקר ה-7 באוקטובר 2023. השמעת ההקלטה הזו בפתיחת טקס הלווייתו, יותר משנתיים לאחר שנפל בקרב בקיבוץ נירים וגופתו נחטפה לעזה, הייתה סגירת מעגל אכזרית ומדויקת. היא קיפלה ברגע אחד את התהום שנפערה בין אותו בוקר ארור, שבו מפקד אחד זיהה לבדו את גודל האסון, לבין הרגע שבו הובא סוף סוף לקבר ישראל.
אלפי בני אדם, בהם נשיא המדינה יצחק הרצוג, הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר, שרים ובכירים לשעבר, ליוו את חממי בדרכו האחרונה. מסע הלוויה, שיצא מביתו בקרית אונו ועבר דרך בית הוריו בראש העין, הפך למסע של אומה שלמה. אך מעבר לכאב הלאומי, ההספדים שנשמעו מעל הקבר הפתוח ציירו דמות של מנהיג מסוג אחר, כזה שנדמה כי המדינה כה זקוקה לו כעת.
"בצלילות ובלי מורא, הבנת מיד שזוהי מלחמה", ספד לו הנשיא הרצוג, "וכמו תמיד אצלך, היית הראשון להגיע, לחתור למגע, לשעוט קדימה ולהסתער על האויב". הרצוג תיאר את חממי כמי שמסמל "דור של מפקדים גיבורים, מלח הארץ, ערכיים, צנועים, אוהבי אדם ועם".
הרמטכ""ל, רא"ל אייל זמיר, שיתף בסיפור המגלם את אופיו יוצא הדופן של חממי. "בתמונה שלך שצולמה רק לפני ארבע שנים", סיפר זמיר, "אתה מפנה יחד עם קבוצה קטנה של חיילים גזע עץ שנפל… כשעבודות ההקמה של בית הספר לקומנדו שעליו פיקדת, לא התקדמו לשביעות רצונך. נטול יומרה, ללא גינונים, מעניק למילים 'דוגמה אישית' משמעות שאפשר רק לדמיין… הקמת אוהל, תלית תמונה של הרמטכ"ל והנשיא והודעת – בית הספר לקומנדו קם". אותה אותנטיות בלתי מתאמצת, כפי שהגדיר זאת הרמטכ"ל, היא ש"כבשה את פקודיך וגם את מפקדיך".
הדברים הללו לא היו הפתעה עבור מי שהכירו אותו לאורך השנים. הכתב הצבאי אמיר בוחבוט תיאר נסיעה בג'יפ עם חממי בסמטאות חברון עוד ב-2018, כשפיקד על גדוד צבר. כבר אז, תיאר אותו בוחבוט כ"קצין קר רוח, אמיץ מאוד, חותר למגע ובעיקר קשוב לפקודיו". בבוקר השבת השחורה, אותן תכונות הגיעו לשיאן. לאחר שאירח את בנו הבכור במחנה רעים, הוא מסר אותו לחיילות בחמ"ל ויצא להסתער על עשרות מחבלים בנירים, יחד עם הקשר שלו תומר אחימס והלוחם קיריל ברודסקי ז"ל, איתם נפל בקרב.
"אם אני נופל בשבי, אל תעשו עליי עסקאות"
אך את התמונה המלאה והמטלטלת ביותר סיפקה משפחתו, שחשפה את עומק הכאב של 758 ימי אי-ודאות, ואת גודל רוחו של האיש שאיבדו.
קלרה, אמו, ספדה לו בכאב שחדר כל לב: "אני יושבת וכותבת, מנסה לעכל את הכאב שנמשך 758 ימים. איך אפשר לאסוף את השברים כשהלב והראש מסרבים להאמין? מי יכתוב לי ברכת יום הולדת עם החרוזים היפים שלך? מי ישלח לי פתאום הודעה קצרה 'מה נשמע?', שמספיקה להפוך את היום לטוב יותר?". היא תיארה את הרגע שבו התבשרו על שובו: "שוב אותה דפיקה בדלת… אבל אתה, אסף שלי, חזרת לא לחיבוק האוהב שלי, לא אל חום המשפחה. חזרת הביתה עטוף בדגל ישראל".
היה זה אביו, אילן, שחשף את הצוואה המצמררת שהותיר אסף כשהיה קצין צעיר. "הוא אמר לנו: 'אם אני נופל בשבי, אני לא נכנס חי. אל תעשו עליי עסקאות'", סיפר האב בקול שבור. "אסף, בני האהוב, קיימנו את בקשתך בחלקה בלבד. כי לא נפלת לבד, לא נכנסת לשבי לבד, ולכן נעשתה עסקה". בדבריו, רמז האב למחיר הכבד של העיקרון הממלכתי שעליו הגן בנו, והוסיף אמירה רבת משמעות: "והיום, כששבת הביתה אסף, אספת איתך כמעט את כל החטופים".
אלמנתו, ספיר, שניהלה מאבק עיקש להשבתו, דיברה על הסוף שלא ייחלה לו. "רציתי כל כך סוף אחר, וזה כנראה הסוף הכי טוב שיכלנו לחשוב עליו אחרי ה-7 באוקטובר", אמרה. אך את דבריה היא סיימה במסר חד וברור, תזכורת כואבת לכך שהמעגל של אסף נסגר, אך המשימה הלאומית רחוקה מלהסתיים: "מותק שלי, אני יודעת שהשבת חטופים היה ערך עליון אצלך… אני יודעת שהיית רוצה להיות אחרון, אבל זה לא קרה, אתה לא האחרון. הם עדיין שם והמשפחות שלהם נמצאות באפלה… אנחנו נצליח להחזיר את כולם הביתה. שום אופציה אחרת לא נמצאת על הפרק".
הרהורים וסיום: להיות חממי
הלווייתו של אסף חממי לא הייתה רק סוף לטרגדיה אישית, אלא גם צומת של זיכרון ותקווה. דמותו, כפי שהצטיירה מדברי המספידים, היא אנטיתזה לציניות ולניכור. הוא היה מנהיג שפינה גזעי עץ במו ידיו, קצין שזיהה מלחמה כשאחרים היססו, ואדם שהשאיר צוואה המבקשת לא להיות לנטל על מדינתו, גם במותו.
הרמטכ"ל זמיר סיפר שבלחימה בחאן יונס, פקודת ההתקפה של גבעתי הייתה "נפעל ברוח חממי… נילחם כמו שחממי נלחם". הוא סיכם את ההספד בציווי חד, שהפך מאותו רגע למורשתו של אסף: "אנחנו נישא מכאן את הציווי 'להיות טובים – להיות חממי'. עד הנצח".
על רקע דברי הרמטכ"ל על קיבוץ נירים המשתקם – "בשדות נירים נאסף היבול גם העונה… משפחות נכנסות אל בתים חדשים" – דמותו של אסף חממי הופכת מיגון אישי למורשת לאומית. הוא לא רק המפקד שהכריז על המלחמה; הוא האיש שמסמל את הסיבה שבגללה היא חייבת להסתיים בניצחון, ואת הדוגמה לאיך צריכה להיראות החברה שתצמח ממנה.
