בעידן של ואקום מנהיגותי ורוחני חסר תקדים בישראל, כששפת הפילוג מאיימת למוטט את החברה והציבור מאס בפוליטיקאים מזויפים, קמה דמות בלתי צפויה שהפכה לסמל של אחדות ותקווה: אלי שרעבי. גזבר קיבוץ בארי, שאיבד את משפחתו במתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר וחזר משבי חמאס בחודש פברואר האחרון כשורד, לא התיימר להיות גיבור. אך בחשיפתו הרגשית ובפשטותו המוחלטת, הוא הפך לקול צלול ונוגע ללב, המהווה את ההנגדה המוחלטת של ההנהגה הפוליטית והרוחנית הקיימת.
השבוע, בביקור בשבוע הספר במתחם שרונה בתל אביב, , מצאתי את עצמי מול תור ארוך ומרגש. שם, בדוכן ההוצאה לאור של סלע מאיר, עמד אלי שרעבי וחתם על ספרו "חטוף". צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, מהעיר ומהפריפריה – כולם התקבצו שם, ורבים רכשו ארבעה עותקים, "שיהיה לכל המשפחה".
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
דמותו וסיפורו של אלי ניכרת גם בהצלחתו הפנומנלית של ספרו "חטוף", המתאר את 491 הימים שבהם היה שבוי בעזה. הספר, שיצא לאור בהוצאת סלע מאיר באופן חסר תקדים תוך חודשיים בלבד משחרורו ממנהרות השאול והשנאה, הפך לרב מכר כמעט בן לילה, כאשר אלי קיבל את אות "ספר הזהב" על מכירת 20 אלף עותקים בחמישה ימים בלבד – קצב הרכישה המהיר ביותר בתולדות הספרות העברית.
"חוויית הקריאה של הספר של אלי שרעבי זה משהו שכמותו לא חוויתי מעולם. מטלטל," סיכם אחד המרואיינים בדוכן. "הוא פורט על נימי הנפש, במיוחד כשאני חושב שעדיין יש חטופים ברצועה… את עוצמת הנפש של אלי שרעבי וההחלטה שלו ללכת עד הסוף… היכולת שלו להחזיק מעמד בתנאים הכי קשים – זה מרשים." קונה אחרת הוסיפה, "הסיפור והאומץ והביטחון… זה באמת חוצה עדות ודעות."
ההשוואה ל"באדולינה", ספר שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות וייצג תקופה של תמימות ואמונה בשלום לצד פריחת הניו אייג' וקידוש האינדיבידואליזם, מדגישה את חילופי הדורות. בעוד "באדולינה" הייתה פנטזיה, "חטוף" נוצר מתוך פיכחון ושבר עמוק. הוא אמנם מתאר התמודדות של יחיד, אך זו נעשית בהקשר לאומי ודתי רחב, במציאות שעלתה על כל דמיון. העובדה שספרו של אלי יצא בהוצאת סלע מאיר, הוצאה חדשה יחסית הפונה לקהל שמרני-ליברלי ומתמקדת בספרי הגות, משקפת גם היא את השינוי – קולות חדשים עולים מן השטח, מחוברים לאתוס אחר, ומצליחים לגעת בליבם של רבים.
קול האמת: האותנטיות כמצרך השעה
אני מנסה להבין מדוע מכולם דווקא אלי הוא שהצית את דמיונם ולבם של כל רבים : כוחו העיקרי של אלי שרעבי טמון באותנטיות המוחלטת שלו. בעידן של מבוכה, בלבול וטשטוש מושגים, אלי משול לזה ש"בורר את המוץ מהתבן". הוא לא מנסה למלא תפקיד, אלא פשוט להיות הוא – אדם שצעד בשערי הגיהינום, איבד את אשתו ליאן ושתי בנותיו נויה ויהל שנרצחו במתקפה, ואת אחיו יוסי שנחטף ונרצח בשבי. כמו אודיסיאוס הוא שב אלינו לאחר השהות בשאול תחתיות והוא בוחר לחלוק את סיפורו ללא כל מסננים.
אודיסיאוס תרם לעולם הספרות את מוטיב 'השיבה המאוחרת הביתה' (נוסטוס ומכאן המילה 'נוסטלגיה') אך שלא כמו בסיפור המיתולוגי במקרה אלי האישה והילדים אינם מחכים לו בביתו אך אלי אינו מבקש נקמה (גלדיאטור) ואינו שוקע במר חייו ('והיה העקוב למישור' ש"י עגנון) כמו עוף החול הוא קם לתחייה רוחנית וכמו כותב פרק חדש בתנ"ך הישראלי החדש: "וַיְהִי בְּיוֹם פְּקֻדָּה, לְאַחַר יָמִים רַבִּים, וַיֵּצֵא אֵלִי מֵחֶרֶב הַשָּׁבִים. וַיִּפָּגֵשׁ בְּאֶחָיו וּבְאִמּוֹ, וַיִּתְחַבְּקוּ, וַיִּבְכּוּ בְּקֹול גָּדוֹל. וְאָז נִתְגַּלָּה לוֹ הַנּוֹרָא מִכֹּל: כִּי אֵשֶׁת נְעוּרָיו וּבְנוֹתָיו אֵינָן עוֹד. וַיֵּרֶד אֵלִי אֶל קִבְרָן, וַיִּבְכֶּה בְּמַר נֶפֶשׁ, וַיֹּאמַר: "זוֹהִי הַתַּחְתִּית. רָאִיתִי אוֹתָהּ, נָגַעְתִּי בָּהּ. וְעַתָּה – הַחַיִּים."
וְלֹא שָׁקַע אֵלִי בְּיָגוֹן וּמָרָה שְׁחֹרָה, כִּי רוּחַ אֱלֹהִים פָּעֲמָה בּוֹ. וַיַּחְלֵץ מִמִּשְׁבָּרָיו כְּגִבּוֹר עַל חוֹמָה. וַיֹּאמַר: "לֹא אֶכְעַס, כִּי אֲנִי בַּר מַזָּל." וַיִּבְחַר בַּשִּׂמְחָה, וּבְכָל בֹּקֶר הָלַךְ אֶל שְׂפַת הַיָּם, וַיִּשְׂמַח בְּכָל רֶגַע, כִּי יָדַע כִּי כָּל יוֹם הוּא מַתָּנָה.
וְלֹא שָׁתַק אֵלִי מִלְּדַבֵּר, כִּי נִצַּב כְּנָבִיא בְּעַמּוֹ. וַיֹּאמַר לְכָל הָעָם, לְיָמִין וּלְשְׂמֹאל: "דְּבַר הַחֲטוּפִים – לֹא יָמִין וְלֹא שְׂמֹאל הוּא, כִּי יָשָׁר הוּא. וְאֵלֶּה הֵם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יֵשׁ לָנוּ לַעֲשׂוֹת: לְהַחְזִיר אֶת כֻּלָּם הַבַּיְתָה!" וַיִּשְׁלַח אֶת קוֹלוֹ עַד קְצֵה תֵּבֵל, וַיִּפָּגֵשׁ בִּנְשִׂיאִים וּבְשָׂרִים, לְהָעִיר אֶת הָעוֹלָם מִתַּרְדֵּמָתוֹ.
וְלֹא סָפוּ מַכְאוֹבָיו אֶת תִּקְוָתוֹ לְבַנּוֹת לוֹ בַּיִת חָדָשׁ. וַיֹּאמַר: "פֶּרֶק ב' יִהְיֶה לִי בְּוַדָּאוּת, כִּי אֲנִי אִישׁ זּוּגִי, וְאוֹהֵב אֶת הַחַיִּים." וַיִּבְחַר בְּחַיִּים מְלֵאִים, וַיִּתֵּן עֵצָה לַדּוֹרוֹת: "חַבְּקוּ בְּכָל יוֹם אֶת יְלָדֵיכֶם, בִּלּוּ אִתָּם, כִּי זֶהוּ זִכְרוֹן יְקַר מִפְזֶ."
דבר דוגרי -קסם הדיבור הישיר:
"אני רוצה ללכת לכל המקומות," מצהיר אלי בשיחה בתוכנית 'עובדה' בפשטות אך בעוצמה, "תרגישי חופשי… לא הולכים לידי על ביצים, מדברים על הכל." זוהי הזמנה פתוחה לשיח כן, ללא מסכות, שמפרקת בשניות מטעני רגש וכאב. אלי לא מתייפייף או מנסה למצוא חן. כשהוא נשאל "איך זה שאתה מאושר?", הוא עונה בכנות מרגשת, מבלי לחוש צורך להתנצל על תחושותיו. זהו אומץ יוצא דופן להיות מי שאתה – לומר "אני בר מזל" למרות שאיבד את משפחתו, ולבחור בחיים, בצמיחה ובבנייה מחדש, במקום להתבוסס בייסורים. גישה זו, שאינה הופכת אותו לקורבן, מעוררת השראה ומעצימה, ומהווה ניגוד מוחלט לדמויות פוליטיות שנדמה כי איבדו קשר עם האמת הפשוטה.
באירוע הענקת פרס "ספר הזהב" (שהיה אמור להתקיים בטקס חגיגי במסגרת פרס ברנשטיין אך הועבר לאירוע מקוון בשל המלחמה), מסר שרעבי: "כתבתי את הספר בשביל להגיע לאנשים, בשביל לתת חזרה, להראות שלא משנה כמה שקשה, תמיד אפשר לבחור, שלא משנה אילו קלפים החיים מחלקים לך, זה בידיים שלך, תמיד, בכל רגע ורגע, הבחירה לחיות, והבחירה איך לחיות." חזרתו של שרעבי לארץ ממסע הסברה, ששובשה בגלל המלחמה עם איראן, מדגישה את מחויבותו הבלתי פוסקת גם לאחר שחרורו.
מראה למציאות:
אלי לא משתמש בססמאות מפוצצות או בניסוחים מורכבים. הוא מדבר במילים פשוטות, ישירות ונוגעות ללב, ובכך מציב עבורנו מראה של מה נכון ומה לא, מה ראוי ומהו גיבור אמיתי. כשהוא מתאר את תחושת הרעב ש"הבטן נדבקת לגב", את השרשראות ש"קורעות את הבשר", או את רגע הניצחון הקטן כש"רבע פיתה" נשמרת ל-10 בלילה ונאכלת "פירור אחר פירור", הוא הופך את חווית השבי למוחשית ובלתי נשכחת. הוא לא "מדבר למצלמה", אלא מדבר "אלינו" – לכל אחד ואחת באופן אישי, כאילו יושב מולנו ומספר את סיפורו.
פשטות זו מאפשרת לסיפורו לחצות גבולות של גיל, השכלה ותרבות. כל אחד יכול להבין את עוצמת האובדן, את הקושי הנפשי והנזק הפיזי שנגרמו לו, את הצורך בהישרדות ואת כוחה של הרוח האנושית.
מגזבר לגיבור לאומי
הרקע של אלי כגזבר קיבוץ בארי מספק תובנה מרתקת על מקור עוצמתו. גזבר הוא אדם מעשי, שרגיל להתמודד עם אתגרים מורכבים ביומיום, לנהל משאבים מוגבלים ולמצוא פתרונות בשטח – תכונות שוודאי סייעו לו לשרוד בתנאי השבי הקשים. "אתה מנהל את ההישרדות שלך כל הזמן ומחפש פתרונות כל הזמן," הוא מסביר בפשטות, "כואב לך? אתה מחפש שלא יכאב לך. אתה רעב? אתה מחפש לא להיות רעב." זוהי היכולת לקחת שליטה בתוך אי-שליטה מוחלטת, יכולת שאולי התפתחה בתפקידו ה"אפרורי" לכאורה.
יתרה מכך, תפקיד הגזבר חיבר אותו באופן עמוק לקהילה, לחבריה ולצרכיהם. נראה שניסיון זה חידד את יכולותיו המנהיגותיות – לדאוג לזולת ולראות את התמונה הרחבה גם בתנאים בלתי אפשריים. הוא אינו איש ציבור במובן המקובל, ודווקא זו עוצמתו. הוא פשוט אדם שחווה דבר איום ונורא, ובוחר לחלוק את האמת שלו, כפי שהיא, ללא קישוטים, והופך למעין עמוד תווך של חוסן.
הוא מדגים זאת באופן עוצמתי דרך קשרו המיוחד עם אלון אהל, הצעיר בן ה-24 שנחטף מהמסיבה ונשאר עימו במנהרה. אלי הפך למעין דמות אב עבור אלון: "מבחינתי אימצתי אותו מהרגע הראשון. תמכנו אחד בשני 24/7 ביחד… איך אפשר להשאיר אותו מאחור?" הוא אף מדגיש שדאג ללמד את אלון כדי שיוכל לשרוד לבד. היכולת שלו לדאוג לאחר, גם כשכל עולמו חרב עליו, מדגימה את מנהיגותו הטבעית ואת נשמתו האנושית הרחבה.
'זה ישר': המצפן האנושי שמעל למחלוקות
אחד המסרים החזקים ביותר שאלי שרעבי חוזר עליהם, והוא מהדהד עמוק בציבור הישראלי המפולג, הוא שהמאבק להחזרת החטופים אינו פוליטי: "זה לא ימין ולא שמאל, זה ישר." הוא מסרב לתת לשיח הפוליטי להשתלט על כאב ואסון אנושי, ומפנה את האצבע למה שחשוב באמת – חיי אדם, ערבות הדדית ואחדות בסיסית. "כשרצחו את אשתי ואת הבנות," הוא תוהה בכאב, "שאלו אותן על הדעה הפוליטית שלהן? שרצחו את הביבסים, שאלו אותם על הדעה הפוליטית שלהם?" זו קריאה נוקבת להתעלות מעל מחלוקות ולמצוא את המשותף.
הוא אף מצא כוח באמונה, גם אם לא היה אדם דתי בעברו: "אני לא בן אדם דתי ושם, מהיום הראשון שאני נחטף, כל בוקר אני קורא 'שמע ישראל'… אני עושה לעצמי קידוש." כך הוא מוצא נחמה ואמונה בתוך התופת
"הסיבה הנוספת שכתבתי," הוסיף אלי שרעבי באירוע הענקת הפרס, "שהיא גם הסיבה שהיה חשוב לי לדייק את החוויה וליצור את הספר כל כך מהר – היא בכדי שיבינו מה שעברנו שם ומה שהחטופים שעדיין שם, שהם האחים שלנו, שהם בשר מבשרנו, עוברים שם. כי מרגע שיודעים איך זה מרגיש שם ומה הם עוברים, אי אפשר להפסיק לחשוב ואי אפשר להפסיק לכאוב ולפעול בכדי להוציא אותם, בכדי להבטיח שהם יחזרו הביתה – והם יחזרו הביתה".
