חגיגות שמחת תורה וההקפות השניות עמדו השנה בסימן דואלי חריף שנע בין שבר לרוממות הרוח. מול הזיכרון הצורב של טבח שבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", ביקשו הקהילות השונות – כל אחת בדרכה הייחודית – למצוא עוגן בטקסי החג, בספרי התורה ובאחדות שנוצרת ברגעי התכנסות קהילתיים.
איתן אלחדז ברק
שורשיו של מנהג ההקפות השניות במוצאי החג קדומים ועמוקים: מקורו אינו בעת החדשה אלא בצפת של המאה ה-16, בקרב חוג מקובלי צפת ובראשם האר"י (רבי יצחק לוריא) ותלמידו רבי חיים ויטאל. ההקפות הללו נועדו במקור לחבר בין יושבי ארץ ישראל לבין קהילות הגולה (שבאותו ערב רק פותחות את יום טוב שני של גלויות ואת חגיגות שמחת תורה), וכן מטעמים קבליים של המשכת קדושת החג אל ימי החול. מצפת נדד המנהג לעדות המזרח, לאיטליה ולחצרות חסידיות שונות. אולם היה זה הרבי מליובאוויטש (רבי מנחם מנדל שניאורסון) וחותנו הריי"צ שהפכו את המנהג במאה ה-20 מתופעה קבלית-מקומית לתופעה המונית, פופולרית וכלל-ישראלית – בין היתר באמצעות שליחת החסידים לרקוד ברחבי הארץ והעולם בליווי כלי נגינה, ומסורת ההקפות המרכזית בכפר חב"ד שהפכה למוקד עלייה לרגל.
קהילת "ברית עולם": מפגש אינטימי עם הכתב העתיק
בקהילה הרפורמית "ברית עולם" בקרית אונו נרשם מעמד בעל אופי מרוכז ורוחני. סביב שולחן מכוסה מפה לבנה, התכנסו חברי הקהילה והתכופפו בסקרנות ובחרדת קודש מעל יריעות קלף פתוחות וחשופות של ספר תורה תימני מסורתי. לצד הספר נח סידור "תפילת האדם" בכריכה כחולה, כשהמבטים נחים ישירות על הפסוקים החותמים את ספר דברים וקריאת "לעיני כל ישראל" – רגע שמחבר בין סיום והתחלה חדשה, מתוך לימוד שקט ואינטימי.
רחבת הספורט של צ'יינין: זיכרון, שכול ומעגלי חיים
ברחבת הספורט של בית הספר ע"ש צ'יינין התקיימו החגיגות הרשמיות של קרית אונו, שנפתחו השנה באווירה טעונה ומלאת רגש. לפני פרוץ השירה, התייצבו ילדים ובני נוער בשורה ארוכה מול שולחן זיכרון עמוס בעשרות רבות של נרות נשמה דולקים, מביטים בשקט בלהבות המרצדות לזכר הנרצחים והנופלים.
הערב נפתח בהדלקת נרות ובדבריהם של רב העיר, הרב יצחק ורדי, ושל סיגל חליפה, יו"ר המשפחות השכולות בעיר שבתה גאיה נרצחה בפסטיבל הנובה. הניגוד בין הדממה הזו לבין מה שהתרחש מיד לאחר מכן היה מטלטל: אט-אט החלו מעגלי הריקודים להסתובב. גברים וילדים בחולצות לבנות שילבו זרועות, וספרי התורה בעלי תיקי הכסף המפוארים והעיטורים המוזהבים – בהם ספר תורה המוקדש לזכר משה דעדוש ז"ל – נישאו אל על בידיים מורמות, מעל ראשי הרוקדים המקיפים את המגרש. מבט עילי על הרחבה גילה מערבולת אנושית חיה של מעגלים מסתחררים סביב הבמה והנגנים, בעוצמה של ריקוד שביקש לפרוץ את גבולות הכאב.
חב"ד קרית אונו וכפר חב"ד: שמחה מתפרצת ועוצמת המונים
בבית חב"ד בקרית אונו התנהלו החגיגות מתוך שמחה מתפרצת, כשהעראק נמזג לכוסות והריקודים סחפו את הנוכחים ללא מחיצות. צעירים ומבוגרים רקדו בדבקות כשרגליהם ניתקות מן הקרקע, שרים יחד במלוא גרון.
במקביל, בכפר חב"ד נערך המעמד המסורתי בקנה מידה המוני, הממשיך את המפעל שהחל בשנות ה-50 בעידוד הרבי מליובאוויטש. עשרות אלפים מילאו את הרחבה הענקית מול הבמה המוארת, כאשר אבות נושאים פעוטות על כתפיהם, וההמון שר וקופץ לקצב הניגונים החב"דיים. על במת הכבוד המרכזית, לצד רבני חב"ד ואישי ציבור – בהם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר כשהוא אוחז בספר תורה עטוף מעיל בהיר, ואיש כוחות ההצלה במדי מד"א הנושא ספר תורה עטור כתר זהב – התנקזה התמונה הכוללת: רגע של חיבור עמוק בין מגזרים, מסורות ומציאות ישראלית מורכבת.
השילוב שבין דממת נרות הזיכרון בצ'יינין, הקריאה האינטימית בספר התימני של "ברית עולם", והקצב הבלתי פוסק של ההקפות בקרית אונו ובכפר חב"ד, הבהיר כי שמחת התורה השנה לא הייתה רק חג של טקס – אלא עדות מובהקת לחוסנה של קהילה המחזיקה יחד בכאב ובחיים
