בין לוחם שחזר מהתופת בעזה, אם שכולה, ושלטי מחאה שהפכו להצהרת פיוס. מסורת ה"ווידויים מהסוכה" של אושרת משרקי בקריית אונו כינסה השבוע תחת הסכך אנשים משני קצוות המתרס רק כדי לגלות שהגאולה איננה נס רחוק — אלא הלב שנפתח מחדש
איתן אלחדז ברק
פסיפס אנושי תחת יריעת בד ארעית
רוח סתיו קרירה נשבה בתחילת השבוע בחצר ביתה של משפחת משרקי ברחוב ירושלים שבקריית אונו, אך בתוך הסוכה הגדולה האוויר רחש חום אנושי סמיך ודחוס. פנסים קטנים נתלו בין ענפי הסכך, מאירים פסיפס אנושי שכמו נלקח מתצלום פנורמי של החברה הישראלית כולה: חובשי כיפות סרוגות לצד תל-אביבים בעלי חזות חילונית מובהקת, נשים עטויות מטפחות לצד לוחמים במדי קרב מאובקים שזה עתה יצאו מהרצועה, עולים מאתיופיה לצד בני הארץ הוותיקים. כאן, תחת יריעות הבד הארעיות, התפוגגה לרגע מועקת החלוקה המגזרית שקורעת את הרחוב הישראלי, לטובת משהו עתיק ופשוט בהרבה — הקשבה.
"נמאס לי לשמוע 'הלוואי'": הגאולה שמתחילה מהשבר
עבור אושרת משרקי, עובדת סוציאלית ויזמת חברתית, מדובר כבר מזמן ביותר ממסורת חג; זהו מפעל חיים שמציין השנה 13 שנות פעילות. הכול החל בקיץ 2014, בימי מבצע "צוק איתן", כאשר קישטה את סוכתה עם ילדיה לצלילי השיר "מתנות קטנות". ניתוח מילות השיר עם הילדים הצית בה רעיון שהפך ברשתות החברתיות למיזם "וידויים מהסוכה" — במה שנתית שבה מאות אנשים מכל קצוות הארץ שולחים לה את סיפוריהם האישיים והחשופים ביותר. מאז, כשותפה יחד עם ערן רולס בהובלת קהילת "הכיפות השקופות", משרקי בוחרת בכל חג ערך מנחה שסביבו מתכנסים, בוכים, שרים ומאחים את השברים.
השנה, כשפצעי השבעה באוקטובר עדיין שותתים, נבחר נושא טעון ומטלטל במיוחד: "חבלי משיח – הנה זה בא היום…"
"בכל פעם אומרים לי: 'חבלי משיח, הלוואי, גאולה, הלוואי שתגיע'", אמרה משרקי לקהל בקול רועד מהתרגשות. "נמאס לי לשמוע 'הלוואי'. הגאולה אינה עניין עתידי מרוחק שצריך לחכות לו. היא כאן, היא קורית עכשיו, פסיעה אחר פסיעה, בצעדים קטנים של חיבור, של חסד ושל התבוננות פנימית".
מעבר לרוח התקופה, הערב כולו נשא מטען אישי כואב והוקדש לזכרו של הנער עמיחי עטיה ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים בערב שבת שובה, יום לפני יום כיפור, כשהוא בן 17 וחצי בלבד. אמו, שגית עטיה, היא הגרפיקאית שעובדת בצמוד עם משרקי לאורך שנים ומהווה את "הנשמה שבתוך האותיות" בכל מיזמיה. ההתכנסות בסוכה הפכה עבור הקהל גם למרחב של חיבוק, נחמה ועטיפה עבור שגית ומשפחתה בתוך השבר הטרי.
משיחיים וקפלניסטים: האמת שבקצוות המנוגדים
המתח הזה, שבין שבר עמוק לתקווה פועמת, קיבל נוכחות ויזואלית חדה על קירות האבן של הסוכה. שם הוצגה עבודת הגמר באומנות של נועם ריש — מיצב חברתי נוקב בשם "בואו להפגין אחדות". על הקיר נתלו שלטי הפגנה מוכרים, צבועים בגוני הוורוד והכחול של המחאות הציבוריות: "משיחיים נמאסתם!", "די עם ההפקרות הפרוגרסיבית!", ו"תניחו לנו עם התפילין". אלא שהמיצב של ריש הפך את המבט: תחת כל זעקת מחאה הודפסה שורה עדינה באותיות קטנות שחשפה את הכוונה הכנה והעמוקה המסתתרת מאחורי הפחד של האחר. תחת שלט המחאה נגד המשיחיים נכתב "מזל שיש מי שחי את העתיד", ומתחת לזעקה להנחת התפילין נרשם "טוב לדעת שאכפת לכם" — יישום חי לתפיסתו של הראי"ה קוק, שלפיה האמת אינה אחידות מחשבתית, אלא הרמוניה הנוצרת מחיבורם של ניגודים משלימים. לצד המיצב של נכדתו הוצגו תצלומיו של סבה, הצלם האומנותי דב מרמלשטיין, יחד עם חשיפת פעילותה של עמותת 'תקוות' המשקמת פצועי מלחמה באמצעות ספורט אתגרי.
המספר 16 על המצח: כיסופים במדבריות סודאן
כאשר החלו הדוברים לעלות בזה אחר זה, הפכה הסוכה למרחב של עדות חיה. פנטנש פינליס יוסף, מטפלת אלטרנטיבית ורגשית בת הקהילה האתיופית, סיפרה בדמעות על מסע העלייה המפרך של משפחתה דרך מדבריות סודאן בילדותה, על המחירים הכבדים של אובדן חיי אדם ועל המספר "16" שנרשם על מצחה בדרך. "בשבילנו, עצם ההגעה לארץ ישראל הייתה הגאולה", אמרה. "הגאולה האמיתית תלויה בכך שנלמד לראות זה את זה כעם אחד, מעבר לכל צבע, עדה או דת".
את הזווית הלאומית הרחיב דודו סעדה, יו"ר קבוצת 'בשבע', שדיבר על הצורך בהתכנסות מתוך משברי העבר. הוא נעזר במשל ארבעת המינים: "גם אם הערבה חסרת טעם וריח, בלעדיה אי אפשר לקיים את המצווה". סעדה שיתף בנתון מסקר שנערך לאחרונה, לפיו 81% מצעירי ישראל מגדירים את עצמם קודם כל כיהודים, וסיפר בחיוך על נכדתו שהיא קיבוץ גלויות מהלך — אשכנזייה, לובית ותימנייה: "כששאלו אותה מה היא, התשובה הייתה פשוטה: 'אני יהודייה-ישראלית'".
שלווה סטואית תחת אש: "היום זה היום האחרון בחיי"
אחת העדויות המחשמלות של הערב הייתה זו של ארי קניאל, חוקר פרטי וסמג"ד במילואים בגבעתי, שהגיע לערב הישר מלב הלחימה בעזה. לבוש מדי ב' ירוקים, תיאר קניאל כיצד בבוקר השבעה באוקטובר התבטל ה"אני" הפרטי לחלוטין למען הכלל ("הנני"). הוא שיתף ברגעים מצמררים של שיירות אספקה ליליות תחת אש, שבהם נחתה עליו לפתע "שלווה סטואית" של השלמה: "הייתה לי ידיעה ברורה וצלולה: היום זה היום האחרון בחיי. ובניגוד למה שחושבים, אין שם התקף פאניקה או דופק שמשתולל. יש שלווה עמוקה, כי כל מה שביקשתי מהקב"ה זה רק דבר אחד מברכות השחר — 'פוקח עיוורים'. תן לי לראות ולהבין את המהלכים שלך בעולם, ואז אני רגוע". בחוברת הסיפורים שחולקה בערב תיאר ארי כיצד מתוך אימת הפיצוצים חש נוכחות של "ארבעה מלאכים ענקיים בגובה 20 מטרים", המסוככים בידיהם על השיירה.
קניאל דיבר בחום על הפסיפס האנושי שפגש בחזית — כשהוא יושב בהאמר לצד נהג מתנדב מ"אחים לנשק" מקפלן ואיש הייטק חילוני מצפון תל אביב, כשלצדם פועלים חרדים מחסידות סאטמר ולוחמים בעלי כיפות שחורות וסרוגות. "כולנו כמו בוכנות שונות במנוע אחד, או כמו 12 השבילים שנבקעו בקריעת ים סוף", אמר קניאל לקול מחיאות הכפיים. הוא הוסיף בחיוך סיפור על חבר שהתלונן בעבר על "הערסים שיושבים על הברזלים": "אמרתי לו, 'אתה זוכר את אותם חבר'ה שפחדת מהם? ראיתי אותם עכשיו בעזה, נלחמים כמו אריות, מחלצים חטופים במבצע ארנון ואומרים: מישהו נגע באחותי?!' גם הם חלק בלתי נפרד מ-12 השבטים".
ריפוי פצעי הנפש מתוך שרשרת הדורות
את חוט השני שבין שכול לשליחות קשרה צופיה טל גץ, נכדתו של רב הכותל המיתולוגי והמקובל הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל. צופיה, שמלווה משפחות של מתמודדי נפש מתוך התמודדותה האישית לאחר שאיבדה את בתה הבכורה, שיתפה בתובנות עמוקות שספגה בבית סבה. היא תיארה אותו כדמות מופת שחיברה בין שמים לארץ — מקובל ואיש רוח לצד קצין לוחם בצבא ואיש מעשה מובהק, שעלה ארצה ממחנה העלייה חלסה ועבד את האדמה במעדר. דבריה הדהדו בסוכה תזכורת לכך שהגאולה איננה רק אירוע קולקטיבי או ניסי, אלא קודם כל ריפוי של פצעי הנפש והכרעה יומיומית לבחור בטוב.
את מה שאתה רואה סגור – אני רואה פתוח
הערב נחתם בצלילים חודרי לב. על הבמה ישבו המוזיקאי ערן צנחני כשהוא אוחז בגיטרה ושר בקול חרוך, ולצדו תומר צימרמן על הסקסופון. הם ביצעו את שירו הנוקב של אהוד בנאי, "מה שבשבילך חלום", והמילים הדהדו עמוק לתוך הלילה של חול המועד:
"מה שאני מרגיש בפנים, איש לא מרגיש כמוני…
את מה שאתה חושב עמוק, אני חושב שטוח,
מה שאתה רואה סגור, אני רואה פתוח…
אך בלי ניצוץ אהבה, שום דבר לא יתניע."
באותם רגעים, בין סכך ירוק לשלטי מחאה מפויסים, נדמה היה שהמסר של הסוכה בקריית אונו קיבל תוקף מוחשי ומזוקק: אולי לעולם לא נראה את המציאות מאותה זווית בדיוק, אולי מה שמרגיש לאחד כעומק תמיד ייראה לאחר כשטחי; אך כל עוד נשמר הניצוץ הזה — אותו רצון פשוט לשבת יחד, לפתוח את הלב ולהכיר בכאבו של האחר — המנוע השבור של החברה הישראלית עוד עשוי לשוב ולפעום.
