בלי צעקות של מאמנים ובלי שריקות שיפוט, רק רחש מהפנט של מאות אצבעות ומאבקים שמוכרעים על שברירי שניות. מאחורי הקלעים של אליפות ישראל בקוביה הונגרית נחשף עולם תחרותי מסעיר: ציוד מקצועי במאות שקלים, פתרון בעיניים עצומות, ובעיקר קהילה חמה ויוצאת דופן שבה היריבים הכי גדולים על הפודיום הם גם החברים הכי טובים
איתן אלחדז ברק
כשהזמן עוצר מלכת על שבריר שנייה
אם תעצמו לרגע את העיניים באולם הספורט שבו מתקיימת אליפות ישראל ב"ספיד-קיובּינג" (Speedcubing), לא תשמעו צעקות של מאמנים וגם לא שריקות של שופטים. מה שתשמעו הוא רחש ייחודי ומהפנט: צרורות של "קליק-קליק-קליק" מהירים וחדים, הנשמעים כמו שילוב בין מכונות ירייה של אצבעות למקלדות מכניות בשיא המרץ.
כשפוקחים את העיניים, מתגלה עולם מופלא וקצת סודי. עשרות צעירים, בני נוער וילדים, מרוכזים כולם בקוביית פלסטיק קטנה בעלת 6 פאות צבעוניות — זו שהומצאה אי אז בשנות ה-70 של המאה הקודמת כמשחק מחשבה, אך הפכה בעשורים האחרונים לספורט תחרותי ואתלטיקה מוחית של ממש.
מאחורי הקלעים של ה"ספיד-קיובּינג": קוביות חכמות ותיקים ששווים הון
זה כבר מזמן לא הצעצוע הפשוט שקונים בחנות ממתקים שכונתית. המתחרים שמגיעים לכאן מגיעים חמושים בתיקי גב מקצועיים ועמוסים: קוביות מותאמות אישית עם מגנטים פנימיים לדיוק מרבי, שמני סיכה מיוחדים לוויסות מהירות הסיבוב, קוביות "חכמות" בעלות חיבור Bluetooth ו-Wi-Fi שמנתחות נתונים סטטיסטיים ומחשבות אלגוריתמים בזמן אמת, ומשטחי עבודה ייעודיים עם חיישני עצירה מדויקים עד לאלפית השנייה.
המשתתפים מתחרים במגוון מקצים בלתי נתפס: החל מקוביית ה-3×3 הקלאסית, דרך קוביות 2×2 מהירות כברק, פתרון ביד אחת בלבד, ועד למקצה עוצר הנשימה של פתרון בעיניים עצומות — שבו המתחרה חובש כיסוי עיניים, משנן את מיקום הפאות בעל פה, ופותר את הקובייה תוך שניות בודדות בחושך מוחלט.
שדה הקרב: פחות מחמישית שנייה של הכרעה
באולם עצמו, מול שורות הצופים הדרוכים והשופטים עם דפי המעקב, מתנהלים "קרבות" שקטים ומלאי איפוק. אין כאן מגע גופני, אבל המתח באוויר חותך.
בן ברון (23) מהרצליה, סטודנט למדעי המחשב ומתמטיקה בטכניון ואלוף ישראל המכהן ברציפות מאז שנת 2019, סיים זה עתה את מקצה הגמר הדרמטי כשהוא שומר שוב על התואר:
"הגעתי למקום הראשון, ממש הרגע נגמר. זה היה ממש קרוב – ניצחתי בפחות מחמישית שנייה ביני לבין יואב. כל שנה אני חושב 'זהו, השנה אני מאבד את התואר', ויואב נתן חתיכת פייט. יש פה אלמנט ענק של להתמודד עם לחץ. אין דבר כזה לא להרגיש לחץ – זו אליפות ישראל, יש עשרות צופים וזה תואר פעם בשנה. צריך לדעת לא לפשל, להביא זריזות ידיים, גמישות מחשבתית ויצירתיות למצוא פתרון קצר בכמה שפחות מהלכים."
בן, שייצג את המדינה גם באליפויות אירופה והעולם (ואף הגיע לגמר העולמי בפתרון בעיניים עצומות), מסביר את יחסי הכוחות בעולם:
"ביחס לעולם ישראל במקומות לא רעים בכלל. ביחס לסין אנחנו עדיין לא קרובים – הם בפער הכי טובים בעולם, הטופ 5–6 כולם סינים – אבל אנחנו בהחלט על המפה הבינלאומית."
הגיוון, הקהילה והחיבוק החם
הקסם האמיתי של האירוע אינו נעוץ רק במהירות האצבעות, אלא באנשים שמאחוריהן. על הפרקט פוגשים פסיפס ישראלי נדיר שלא רואים בכל מקום: דתיים עם כיפות לצד חילונים, ילדים צעירים לצד בוגרים, בנים ובנות — כולם מדברים באותה שפה אלגוריתמית משותפת, מחליפים טיפים ומשתפים בטכניקות.
איילה (16.5), מתחרה ותיקה בענף ויוצרת תוכן שמפעילה ערוץ יוטיוב בתחום, מתארת את החוויה הייחודית:
"התחלתי בגיל 9. בתחרות הראשונה שלי הייתי הבת היחידה מתוך מאה מתחרים, וגם בשנייה. זה תחום שדורש לשבת שעות ביום ולהתמקד, ואנשים פשוט מתמכרים לזה. אבל מעבר למהירות, פגשתי פה את החברים הכי טובים שלי – גם מחוץ לתחרויות, כאלה שכבר אפילו לא מדברים איתם על קוביות. יש פה קהילה של 300–400 אנשים שמגיעים מכל הארץ, חרדים, דתיים, חילונים, בנים ובנות. התחביב המשותף פשוט מחבר את כולם."
גם בקרב הדור הצעיר הלהט בשיאו. רוני פלג, שחוגג בדיוק היום בר מצווה, הגיע נרגש למקצה:
"עשיתי ממוצע של 2.04 שניות. ההישג שלי הוא קודם כל ליהנות. באליפות אתה מתחרה מול עצמך כדי לשבור את השיא האישי שלך, וזה ממש כיף שכולם מתכנסים במקום אחד ומדברים על אותו תחביב."
תחרות ללא אגו: קודם כל חברים, אחר כך מתחרים
אחד הדברים הבולטים ביותר על הבמה ובמתחם החימום הוא היעדר הציניות והיריבות המרה. ברגע שמתחרה מסיים רצף פתרונות ומציג תוצאה מרשימה, היריבים שלו — אלה שמתחרים מולו על הפודיום — הם הראשונים לקפוץ, לחבק ולפרגן.
כפי שמסכם זאת האלוף בן ברון בחיוך: "כשאני רואה מתחרה אחר מוציא זמן מעולה בגמר, אני שמח בשבילו. אני לא עצוב שהוא עלול לעקוף אותי, אני רוצה שכולם יצליחו. זה מה שיפה בקהילה הזו: קודם כל קהילה, ורק אחר כך תחרות."
לזכרו של מייק סטון
עבור יובל סטון, הקובייה ההונגרית היא הרבה מעבר לשעשוע מתמטי או אתגר מוטורי של שניות בודדות – היא שושלת משפחתית חיה ונושמת. החיבור החל עוד מאביו המנוח, מייק סטון, איש מחשבים ותיק שפתר את הקובייה המקורית עוד כשיצאה ב-1980. עם השנים הפך מייק לפריק מושבע של התחביב, הרחיב את האוסף דרך הרשת, וסחף אחריו גם את יובל. בתקופת הקורונה העמיקו השניים את העיסוק בספיד-קיובינג (פתירה מהירה) ושיטות מתקדמות, עד שמייק, בגיל 72, הפך למתחרה המבוגר ביותר בישראל והשתתף בשלוש תחרויות רשמיות בטרם נכנע למחלת הסרטן. כיום, המורשת שהותיר אחריו מייק פועמת בכל חלקי המשפחה: מתוך עשרה נכדים, כל מי שחצה את גיל שש כבר שולט ברזי הפתירה, והמשפחה כולה מתכנסת מדי שנה לתחרות ממוסדת לזכרו במקצים שאהב במיוחד. עבור יובל, שממשיך לקטוף פודיומים ארציים – בין היתר בפתירה בעיניים עצומות, שאיפה שאביו טיפח ודחף אותו להגשים – כל סיבוב מהיר של קפיצים ומגנטים אינו רק קרב נגד השעון, אלא חוט מקשר וזיכרון חי לאיש שהדביק את כולם בחיידק הצבעוני.
סיום: משחק ילדים שהפך לשפה בינלאומית
כשהאורות באולם כבים והפודיומים מתפנים, המתחרים אוספים את הקוביות, סוגרים את התיקים המאובזרים וחוזרים לשגרת היום-יום — ללימודים, לטכניון, לבית הספר. אך הקובייה ההונגרית, אותו פאזל תלת-ממדי גאוני, נשארת איתם תמיד בכיס: תזכורת חיה לכך שעם שקט נפשי, מחשבה חדה וכמה אלפיות שנייה של תעוזה — אין קובייה שאי אפשר לפתור.
