מסע אל הלא־מודע היהודי: האוצר שאורג את השברים לחזון אומנותי שהוא מעבר לכל דמיון

מאת: איתן אלחדז ברק

האמן כנביא: צלילה אל התת-מודע של חללי התערוכה

חדר התערוכה אפלולי, וכמעט שניתן לשמוע את רחש התדרים הנעים בין הציורים. זה אינו ביקור שגרתי בגלריה, אלא צלילה מודעת – ואולי תת־מודעת – אל חלל המעוצב כחלום מציף. מי שמנצח על האורקסטרה הוויזואלית הזו הוא האוצר והאמן אורי דרומר, שבמשך למעלה משש שנים נבר בארכיונים, נסע בין פריז לווינה, וקשר חוטים סמויים בין יוצרים מדורות שונים, מתקופות שונות וממדיות מנוגדות. הוא כאן כדי לעלות מן האוב את מה שהוא מגדיר כ"אמנות חזיונית" – יצירה שנולדה מתוך נקודות קצה נפשיות ומתוך שברים היסטוריים עמוקים, ונדחקה לא פעם אל שולי הקאנון המקומי המקדש את המופשט ואת דלות החומר.

"זה מחקר שאני עוסק בו כבר שנים ארוכות", מספר דרומר בקולו השקט אך הטעון, ומחזיר אותנו אל נקודת המוצא הרעיונית שלו במוזיאון תל אביב לאמנות. "התערוכה הזו היא בעצם ממשיכה ישירה של התערוכה שאצרתי על דוד אבידן, 'נביאמדיה'. שם גילינו מחדש את אבידן לא דווקא כמשורר אלא כאדם שהוא צייר, יוצר, קולנוען. גם אותו הדריך העניין הזה של חזיונות, של האמן כנביא. זה שלח אותי לחקור את מקורות הנבואה של אמנים. בעצם, האמנים – הם הנביאים העכשוויים. האינדיבידואל, היחיד, הם אלה שרואים, והם אלה שמתרגמים את העולם הפנימי שלהם על הבד, בשירים, בקולנוע".

עיבוד AI של דיוקנו של ארנסט פוקס ולצידו האוצר אורי דרומר

האל-ביתיות היא ביתי: השבר הביוגרפי שהוליד מחקר

עבור דרומר, העיסוק הכפוי והאינטנסיבי במצבי קצה ובטראומות אינו מקרי, אלא נובע מעומק הביוגרפיה האישית שלו. "במהלך השנים הבנתי כי העיסוק הכפוי שלי עצמי בנושאים כאלה, וכן התערוכה הנוכחית, הם תולדה של המפגש בין הוריי – שניהם ניצולי שדות קטל", הוא משתף בגילוי לב. אימו, ממוצא גרמני־לטבי, נעה ונדה בימי המלחמה בין נקודות מסתור וזהויות סותרות, נרדפת וקרועה בין יהדות וגרמניות; ואילו אביו, שהגיע ארצה לפניה, איבד את נעוריו בקרבות האכזריים בשדה פלשת במלחמת השחרור על גבי הג'יפים של שועלי שמשון. בעשור האחרון לחייו, כשהאלצהיימר כירסם במוחו, חזרו הזיכרונות הטראומטיים המודחקים והציפו את הבית. "אירועי מלחמת העולם השנייה, השואה ומלחמת השחרור הדהדו תמיד בין כותלי ביתנו בילדותי ובבגרותי", אומר דרומר, "האל־ביתיות היא ביתי".

האל־ביתיות הזו מתורגמת בתערוכה למסע היסטורי ותרבותי רחב יריעה, המתחיל בנקודת השבר של שנת 1940. דרומר מבודד את הרגע שבו מלחמת העולם השנייה חשפה את האדם במערומיו ובכיעורו, ומצביע על האופן שבו אמנים פנו לדרכים קיצוניות כדי לעבד את הממשי הבלתי נסבל. בעוד שחלקם, כמו מארק רותקו, בחרו בריק קיומי ובצמצום, האמנים המיוצגים בתערוכה בחרו בנתיב הפוך: עיבוי הדימוי לכדי עולם פנטסטי, גרוטסקי, חזיוני ומיתולוגי, המשמש כלי לכיול ועיבוד הטראומה.

חוט מקשר מתוחכם נמתח מהסצנות הללו אל עבר אמני "הריאליזם הפנטסטי" של אסכולת וינה, שדרומר התחקה אחר עקבותיהם. באחד הציורים הבולטים מוצג נוף אורבני מעוות – מעין עיר מדרגות מפותלת ואניגמטית, שנראית כמו נלקחה מתוך סיוט אדריכלי או חלום קדמוני. המבנים הצרים נישאים אל על, מעוטרים באלמנטים פולקלוריסטיים אירופיים וגוטיים, בעוד שדמויות קטנות ומשונות מאכלסות את הסמטאות והגשרים התלויים באוויר. הניגוד בין הפרטים המדויקים, המיניאטוריים, לבין המציאות המעוותת והמפלצתית, מייצר חוויה של אימה קמיונית מהולה בנאיביות משונה.

לצד הנופים האורבניים, מופיע דיוקן עוצמתי ('מזבח מכונף') של מעין מלאך מכונף בהשראתו של אמן הרנסנס אלברכט דירר, המהווה ציר מרכזי בתערוכה. הציור עליו עבד משך שני עשורים משלב דיוק ריאליסטי קפדני יחד עם דימויים דתיים, מיסטיים, מיתולוגיים ופסיכדליים פניו, בעלות מבט חודר ומיוסר, ניבטות אל הצופה מבעד לרקע כהה ודרמטי. תווי הפנים מודגשים בחדות אקספרסיוניסטית, שיערו וזקנו הפרועים מעניקים לו מראה של נביא זעם או של אדם המביט ישירות אל תוך התהום. עיניו, הגדולות והמוארות באור פנימי משונה, נראות כמי שראו את הזוועה הגדולה ביותר אך גם את ההתגלות הנשגבת ביותר. סגנון הציור הייחודי שלו הושפע עמוקות מעצתו של מורהו באקדמיה, שהפציר בו ללכת עם זרם הדימויים התת-מודעים שלו ולאמץ את הפורמט הנבואי. עבור פוקס, שבילה שנים ארוכות במנזר הדורמיציון שעל הר ציון בירושלים, האמנות היא ציר עולם המתוח על פי תהום – בין חיים למוות, בין המורשת היהודית האבודה לזהותו הנוצרית הכפויה.

המסע הולך ומעמיק, ועובר דרך עבודות צבעוניות ופסיכדליות יותר, המושפעות מתנועות הנגד של המאה העשרים ומהרחבת התודעה. באחד הציורים נגלה עולם מיתי וססגוני להפליא, עשיר בפרטים מיקרוסקופיים המזכירים שטיח קיר קליידוסקופי או גן עדן קדמוני. מתוך צמחייה פנטסטית וצורות אורגניות מפותלות צצות דמויות בעלות מראה תנ"כי או מיסטי, עטורות בכתרים ובלבוש מסורתי עשיר. הציור קורן באור חם, ומשלב אלמנטים של קבלה, מיסטיקה מזרחית וטבע קמאי.

עולם אגדי זה נרקם בידיו של האמן הרב-תחומי אריק בראוור (1929–2021), מחלוצי אסכולת וינה. בראוור, שנולד בווינה כמהגר מליטא, חווה ילדות שבראשיתה הייתה מוזיקלית ונפלאה, עד אשר הנאציזם טילטל את עולמו. לאחר שאביו נמלט ללטביה ונרצח בידי הנאצים, ענד בראוור הצעיר את הטלאי הצהוב ושרד בגיל 13 כשוליית נגרים שייצרו רהיטים עבור קציני הגסטאפו. סגנונו הציורי הושפע באופן מוחלט מהשימוש בדמיון כ"עיר מקלט" – בעת ההפצצות האוויריות, כשהכניסה למקלטים נאסרה על יהודים, ישב בראוור מתחת לעץ תרזה, פינטז והרגיש מוגן. פצע מוצאו המודחק קיבל חיים חדשים בדמויות היידישאיות והתנ"כיות המאכלסות את נופיו הפנטסטיים, כאשר הוא הגדיר לימים את מראות המלחמה הקשים "כזר פרחים צבעוני". כאן, החיפוש אחר אלטרנטיבה רוחנית הופך לפתח מילוט של ממש, ניסיון להשיל את מציאות האלימות הפוליטית ולמצוא מרחב שבו האדם מתחבר אל הנפש הקולקטיבית.

לצד העבודות גדולות הממדים, חושפת התערוכה קיר של 52 איורים רכים, בעלי קו עדין, תמים וילדי המזכיר סיפורי פיות קדומים. אחד הציורים המרטיטים ביותר בקבוצה זו מציג ציפורים אדומות המרחפות בשמי קיץ זהובים מעל שני עצים מנוגדים: עץ זהוב חרב המסמן את הקיץ, ועץ ירוק שעל גזעו זוחל נחש שחור. לצד שוקת מים קטנה מופיעה דמות מסתורית חבושה מגבעת ולובשת גלימה, האוחזת בגביע, ועליה הכתובת בגרמנית: "דע את עצמך, פאוסט". איורים אלו, המשלבים סמלים אסטרולוגיים, מלאכים ומוטיבים מהברית הישנה והחדשה, אינם סתם קישוט, אלא מוקד להתבוננות רוחנית עמוקה המסנכרנת את ריתמוס הנפש עם עונות השנה המעגליות.

סדרת המיניאטורות המדיטטיביות הזו, המלווה את "יומן השנה לנפש", היא פרי עבודתו האינטימית של ד"ר קארל קוניג (1902–1966) – רופא ילדים פילוסוף ממוצא יהודי-וינאי וחבר קרוב באגודה האנתרופוסופית של רודולף שטיינר. קוניג, שחש תמיד זר בין הבריות, נאלץ עם סיפוח אוסטריה לנאצים ב-1938 לטפל במגפת תאבדויות המונית של מטופליו היהודים לפני שנס על נפשו. הוא נכלא על ידי הבריטים במחנה הסגר מבודד באי מאן כאזרח מדינת אויב, ושם, בתוך בדידות המעצר, הפכו הציורים הצבעוניים הללו למושיע מפני האפילה שרדפה אותו. כל דף נולד מתוך כאב הפרידה, ויצר עבורו עולם אגדות חלופי והרמוני שבו האדם והטבע – חד הם. לאחר שחרורו, ייסד קוניג את רשת הכפרים הטיפוליים הבינלאומית "קמפהיל" המוקדשת באהבה אינסופית לאנשים בעלי מוגבלויות נפשיות והתפתחותיות.

כמוסה קפואת זמן: שתיקת הברזל והסוד המיניאטורי של בתיה אפולו

החלום החזיוני בתערוכה לעולם אינו מנותק מהצל המאיים של המוות. ציור שמן כהה וסמיך מציג סצנה מרוכזת ונוקבת של ציפייה קפואה. שתי דמויות, גבר ואישה בעלי פנים חיוורות כגרניט, יושבות יחד במרחב סגור ומחניק. האישה, עטויה מטפחת ראש כהה, מישירה מבט מלנכולי וקפוא אל הצופה, בעוד יד אחת שלה מונחת על כתפו של הגבר היושב לצידה. מבטם משותף, מודע ומשלים עם גורלם. הרקע מאחוריהם מורכב מגוני חום, שחור, ומשרה תחושה קלאוסטרופובית של מקלט אחרון, או שמא של תא המתנה לרגע שבו המוות יתפרץ פנימה.

כמוסה קפואת זמן זו, המייצגת זירת התרחשות חנוקה ומרובת זמנים, צוירה בידי הציירת  בתיה אפולו (1946–2018). אפולו, שנולדה בשלזיה כילדה מנודה שנמסרה לאימוץ, עלתה לישראל ב-1950 ולמדה ציור אצל אריק בראואר, ממנו ספגה את הנטייה לצלול אל הממד הנפשי והמיתי האפל. הציור הספציפי הזה, "לזכור ולשכוח", נולד מתוך מאבק פנימי וחרדת קודש דוממת בזמן שהייתה נשואה לדן בן אמוץ, ושימש כעטיפת ספרו הנודע העוסק בפצעי העבר הפתוחים של ניצולי השואה. אפולו, שנטתה להשמיד את עבודותיה בשל ביקורת עצמית הרסנית, בחרה בהמשך חייה להתנתק לחלוטין מחוגי האמנות והסתגרה בגפה כנפחת ברזל ביישוב עמוקה, תוך שהיא נועלת את סודותיה בתוך מיניאטורות מופנמות הנדמות כדמויות רפאים. זהו תרכיז פנימי עמוק של זיכרון ושכחה, עבודה הממחישה כיצד הטראומה נוכחת ביצירה כצל בין־דורי בלתי ניתן למחיקה.

"אפשר באמת לראות את העבודות האלה כעבודות שהן פוסט-טראומה", מסביר דרומר על רקע הדימויים המורכבים. "אבל כאשר הציירים האלו התחילו לעבוד בשנות ה-40 וה-50, המושג שאנחנו מכירים אותו היום כפוסט-טראומה – הוא לא היה קיים. אבל כן אפשר לראות את העבודות האלה כתוצרים של פוסט-טראומה, כתוצרים של משבר. שבר תמיד מביא אותנו לאיזשהו מקום עמוק של נפש, מפגש עם עולם פנימי שאפשר גם לקרוא לו עולם רוחני".

דרומר, שהחל את דרכו האמנותית בכלל כמוזיקאי בשנות השמונים והקים את להקת האוונגרד והרעש "דורלקס סדלקס" (שביקשה להעביר את חוויית השואה והמשבר דרך מוזיקה כאוטית ומורכבת), רואה באוצרות כיום כלי ביטוי אישי ורוחני לכל דבר. "הבנתי שהתחום של אוצרות ומחקר הוא מאוד קוסם לי, כי אז אני יכול להביע את עצמי גם בצורה הזאתי", הוא מודה.

כאשר הוא נשאל לבסוף על פשר השם שבחר למסע החזיוני הזה, הוא מחייך ומסביר את כפל המשמעות הטמון בו: "בחרתי לקרוא לתערוכה הזו 'חזון העצמות החדשות'. היא בעצם חדשה. זה גם עצם גוף, כן? שהיא מגדלת משהו מחדש, אבל זה גם עצם שזה בעצם עצם העניין – מהו עצם העניין. לרדת לבייסיק, ל-DNA של החוויה".

מחורבן הבית ועד השבעה באוקטובר – ה-DNA של התיקון היהודי

בסופו של דבר, החוט הנסתר שאורג דרומר לאורך חללי המוזיאון אינו רק גיאוגרפי או סגנוני, אלא היסטוריוסופי עמוק. התערוכה הזו חושפת, כמעט בעל כורחה, תמה קבועה, עתיקה ומדהימה שמלווה את תולדות העם היהודי: היכולת המטאפורית הייחודית לקחת את הטראומה הקיצונית ביותר, את נקודות האפס הלאומיות והעולמיות, ולהפוך אותן לחומר גלם ליצירה ולתיקון רוחני.

עיבוד AI לציור של ארנס פוקס

ההיסטוריה היהודית כולה בנויה על המכניקה הזו של השבר והבנייה מחדש. בין אם היוצרים חשבו על כך במודע ובין אם לא, זהו הקוד הגנטי של התרבות הזו: מחורבן הבית השני נולדה הנדידה אל יהדות הטקסט, הזיכרון והתפילה; מתוך אימי גירוש ספרד וקורבנותיו צמחה והתפרצה קבלת צפת המיסטית; מרחץ הדמים של פרעות ת"ח ות"ט בגולה הוליד כמענה את תנועת החסידות הרכה והרוחנית; והנה, כפי שמוכיחה תערוכה זו, גם בעקבות מוראות השואה והחשיכה של מלחמת העולם השנייה, נולד שטף תת-מודע של יצירה חזיונית, פנטסטית ופסיכדלית שביקשה לברוא מציאות אלטרנטיבית מתוך האפר.

כעת, כשאנחנו ניצבים בנקודת זמן מורכבת וחשופה, פוסט-טראומטית וכואבת שלאחר אירועי השבעה באוקטובר, השבר הגדול שוב מכה בעוצמה, ומותיר את החברה והעולם כולו במצב של זעזוע עמוק ומחנק קיומי. אך ההיסטוריה, כפי שמשתקפת בעיניו של דרומר, מלמדת אותנו שהנפש האינדיבידואלית אינה נותרת משותקת לאורך זמן. מתוך המעמקים והשוליים, מתוך הלא-מודע הפצוע, עתידים לעלות הדימויים החדשים שינסו להעניק פשר לבלתי נסבל. נותר לנו רק להמתין בעיניים פקוחות ולראות אילו חזיונות מופלאים, אילו יצירות ובאילו כלים יצמח "חזון העצמות החדש" הבא של עולם האמנות היהודי והישראלי, שיבקש, פעם נוספת, לרפא את הלב השבור של כולנו.

חזון העצמות החדשות – דמיונות וחזיונות יהודיים אחרי 1940

אוצר: אורי דרומר  /  אוצרת משנה: ענת פלד

​ 28.11.26 – 28.5.26