היא נחשבת למלכת הקעקועים של ישראל, אך בתערוכתה החדשה שנפתחה בגלריה קורידור, האמנית אדית בן גידה חוזרת לשורשים – לציור שמן על עץ. בראיון אישי היא חושפת את הקשר בין מומיוֹת מצריות לבינה מלאכותית, את סיפור ההצלחה לצד בעלה אביהו, ואת הזיכרון הכואב של אביה הנגר, שהפך למקור השראה עבורה.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
מלכת הדיו יוצאת מהסטודיו
בערב הפתיחה של גלריה "קורידור" החדשה, בין אמנים ופטרוני אמנות, עמדה דמות אחת שמשכה תשומת לב מיוחדת. לא רק בזכות העבודות המהפנטות שלה, אלא בזכות הסיפור שהן מספרות. זוהי אדית בן גידה, או כפי שהיא מוכרת בסצנה המקומית, "מלכת הדיו". יחד עם בעלה, אביהו, אמן קעקועים בזכות עצמו, הם מהווים את ה"פאוור קאפל" של עולם הקעקועים הישראלי. אך הערב, בן גידה לא אחזה במחט, אלא עמדה לצד ציורי שמן על עץ, וחשפה פרק חדש, אישי וחשוף במסעה האמנותי.
תכשיטים לעולם הבא
הסדרה החדשה של בן גידה, "אנושיות לשימור", שהוצגה ביריד "צבע טרי" וכעת בגלריה קורידור שנחנכה באותו הערב (עם תערוכה קבוצתית חדשה תחת השם :'היכן שהקצוות נפגשים' באוצרותה של אריאל רום ) , הסדרה היא תוצר של שיח אינטימי עם אמה על זקנה, התכלות והרצון האנושי להיאחז ביופי. התוצאה היא מפגש מצמרר בין עולמות. באחת העבודות, דיוקן של אישה צעירה, בעלת עור חרסינה ומבט ישיר, צויר בטכניקה קלאסית המזכירה את המאסטרים הפלמיים. אך את ראשה עוטרת קונסטרוקציה סוריאליסטית, כמעט חייזרית: רשת של חוטי זהב, חרקים דמויי דבורים וורדים צהובים, המחוברים לפנייה בנקודות זעירות. בעבודה אחרת, דמות נשית נוספת, מלכותית, מעוטרת בכתר פרחים וחרקים דמויי שפיריות ועל מצחה מתנוסס תכשיט דמוי עין שלישית.
בין מומיה לבינה מלאכותית
העיסוק בשימור ובמעבר לעולם הבא אינו מקרי. "תמיד נמשכתי לתרבות המצרית העתיקה," היא מספרת, "לעובדה שבתרבות הזו עיטרו את המתים בסמלים וציורים כדי להראות את הסטטוס שלהם בעולם הבא." היא קושרת קו ישיר בין המומיות החנוטות של מצרים העתיקה לבין אידיאל היופי של העידן הדיגיטלי, כשבשני המקרים, האמנות משמשת כקמע למסע אל הנצח. בן גידה מסבירה כי היא בוחנת את אידיאל היופי דרך שילוב של טכניקות קלאסיות עם דימויים שנוצרו באמצעות פרומפטים של בינה מלאכותית, ויוצרת פנים "מושלמות" שאותן היא מעטרת.
מהמכחול אל המחט, ובחזרה
המסע של בן גידה אל הנקודה הזו היה ארוך. "למדתי אמנות וציור שמן במשך שמונה שנים," היא מספרת. "נכנסתי לתחום הקעקועים בגיל 19, והוא היה אז שונה מאוד, נוקשה, ללא מקום לסגנון עדין ואמנותי. החלטתי שאני צריכה ללמוד אמנות באופן מקצועי." היא סיימה תואר באורנים והשתלמה אצל אדם גרשוני. "כשהכרתי את בעלי אביהו, וראיתי כמה התחום השתנה, החלטתי לתת לזה הזדמנות נוספת. לקחתי את הידע מהציור והבאתי אותו לקעקועים." המהלך הזה הפך אותה לאחת מחלוצות סגנון הריאליזם המיניאטורי הצבעוני בעולם.
הדמעות שמאחורי העץ
אך מתחת לשכבות הצבע והדיונים על טכנולוגיה והיסטוריה, מסתתר המניע העמוק והאישי ביותר ליצירתה הנוכחית. אני שואל אותה אם הבחירה שלה לצייר דווקא על עץ קשורה איכשהו לעובדה שאביה היה נגר. באותו רגע, משהו בחזותה המלכותית נסדק. עיניה מתמלאות דמעות והיא מהנהנת בשקט. הרגע הזה, שברירי וחשוף, מספר את הסיפור כולו. מותו הפתאומי של אביה היה הרגע שבו האמנות הפכה עבורה להכרח, לחבל הצלה. העבודה על העץ, החומר שהוא אהב והכיר לה, היא לא רק בחירה אסתטית, אלא דיאלוג שלא פוסק, דרך לשמר את מגעו, את מורשתו.
בסופו של דבר, בין אם על עור אנושי או על לוח עץ, אמנותה של אדית בן גידה עוסקת באותו הדבר: הרצון להטביע חותם. להפוך רגע, רגש או זיכרון למשהו נצחי. דרך דיאלוג עם מצרים העתיקה, עם הבינה המלאכותית ועם הזיכרון האישי והכואב ביותר שלה, היא רוקמת יצירות שהן גם קינה על האובדן וגם חגיגה של היופי השברירי, שראוי להילחם על שימורו.
