בלב חולון, בין שלטים בפרסית לדגלי אריה ושמש, התכנסו מאות ישראלים כדי להזכיר לעולם: בזמן שהמזרח התיכון בוער, העם האיראני נטבח בחשיכה. "הם לא האויב שלנו", הסבירו המפגינים, "הם בני ערובה של אותו טרור שפוגע גם בנו".
איתן אלחדז ברק
רחבת המדיטק בחולון רגילה לארח אירועי תרבות ומשפחות, אך בערב יום רביעי האחרון היא הפכה לזירה של סולידריות בינלאומית נדירה. למעלה ממאה בני אדם – ישראלים ממוצא פרסי לצד אזרחים ללא כל קשר משפחתי לאיראן – התייצבו מול המצלמות כדי לשלוח מסר של תקווה לטהרן וכתב אישום חריף לקהילה הבינלאומית.
"חודשיים שהיא לא מעזה להתקשר"
מאחורי הנתונים היבשים על "דיכוי הפגנות", מסתתרים סיפורים אנושיים קורעי לב. אחת המשתתפות שיתפה בדמעות את המציאות הבלתי אפשרית של משפחות קרועות:
"יש לי אחות שגרה בטהרן. כבר חודשיים שהיא לא מעזה להתקשר. אנחנו בקושי שומעים ממנה. הקהילה היהודית שם חיה בפחד מתמיד. הם פשוט רוצים לצאת, רוצים להגיע לכאן, אבל הם כלואים."
התחושה בקרב המפגינים היא שהעולם המערבי, שנוהג להניף דגלי זכויות אדם במקרים אחרים, בוחר לעצום עין מול המתרחש באיראן. "איפה כל אלה שצעקו 'Free Palestine'?" זעקה אחת המארגנות במיקרופון. "למה כשרוצחים ילדים באיראן – ויש כבר מעל 2,000 הרוגים – העולם שותק?"
הקרב על הנרטיב ברשתות החברתיות
ההפגנה לא נשארה רק בגבולות חולון. ברשתות החברתיות (X, פייסבוק ואינסטגרם) הדהדו המשתתפים את המחאה תחת האשטאגים כמו #IranLovesIsrael ו-#WomanLifeFreedom. פעילי רשת הפיצו סרטונים של שריפת תמונות חמינאי לצד קריאות "המלך יחיה", בניסיון להגיע לאלגוריתם האיראני ולהראות לצעירים בטהרן שיש להם בעלי ברית בישראל.
"אנחנו כאן כדי להיות הקול שלהם בחשיכה", הסבירה סהר, ממארגנות האירוע. היא הזכירה את "הצהרת כורש" ההיסטורית – המסמך הראשון שהעניק זכויות אדם לעולם – כניגוד מוחלט למשטר הנוכחי ש"לקח 90 מיליון איש כבני ערובה".
קולות מהפגנת הסולידריות בחולון
חלק א': עדות אישית – הקשר המשפחתי לאיראן "חופש. העם האיראני זקוק לחופש ולדמוקרטיה. יש לי קרובים שם, יש לי אחות שגרה באחד ההרים בטהרן. אני בקושי שומעת ממנה; כבר חודשיים שהיא לא מעזה להתקשר. אני חלק מהקהילה היהודית שם באיראן, והמצב של הקהילה עכשיו קשה מאוד סביב הנושא הזה. כבר חמש שנים שלא ראינו אחד את השני. פגשנו אחד את השני בחו"ל בפעם האחרונה, אבל כמעט ולא יוצא לנו להתראות. הם רוצים לצאת, הם רוצים להגיע לארץ, אבל את יודעת איך זה – קשה מאוד לצאת משם."
חלק ב': זעקה נגד הדיכוי ושתיקת העולם "חטפו אותם, אנסו אותם – זה מה שקורה היום באיראן. זה מה שהרפובליקה האסלאמית עושה: יורה באנשים חיים. רואים כבר מעל 2,000 הרוגים באיראן, והעולם שותק. איפה כל אלה שיצאו להפגנות וצעקו 'Free Palestine'? למה היום אף אחד לא מדבר על איראן? למה כשרוצחים ילדים באיראן העולם שותק? לכן אנחנו כאן היום. וברשותכם, נתחיל את הערב."
חלק ג': נאום הפתיחה – "להיות הקול שלהם" "אנחנו כאן כדי לוודא שקולו של העם האיראני לא ייחנק בתוך החשיכה. חברים, אנחנו עומדים כאן הלילה כי אנחנו פשוט לא יכולים לשתוק. אנחנו כאן כדי להיות הקול של עם שנרצח בחסות החשיכה, בזמן שארגוני זכויות האדם שותקים. בתוך איראן מתחולל רצח עם בחסות ניתוק האינטרנט. המסמך הראשון בהיסטוריה שהעניק לעולם זכויות אדם, חופש דת וביטול עבדות, היה הצהרת כורש. זה הגיע מהעם האיראני לפני 2,500 שנה. והיום, בניו של כורש נטבחים ברחובות על ידי משטר דיקטטורי שלקח 90 מיליון איש כבני ערובה. הצעירים האיראנים נלחמים בידיים חשופות מול משטר אכזר."
סולידריות של גורל משותף
אחד הרגעים המרגשים בערב היה דבריו של עדי, תושב חולון: "אני חצי פרסי וחצי תימני, והלב שלי שם. המשטר הזה הוא אויב של העם האיראני בדיוק כפי שהוא אויב שלנו. הלוואי שיום אחד נחזור להיות ידידים".
התובנה שעלתה מהעצרת ברורה: המאבק באיראן אינו "פוליטיקה פנימית". זהו מאבק על עצם האנושיות. כפי שסיכמה זאת מיכל, תושבת בת ים שהגיעה ללא זיקה משפחתית לאיראן: "שקט הוא שותפות לפשע. כשאני רואה צעירים נורים ברחובות בגלל שהם רוצים חופש, אני לא יכולה להישאר בבית".
