אתמול בנתב"ג, נסגר מעגל כואב. ארונו של ג'ושוע לואיטו מולל, הסטודנט הטנזני שהגיע ללמוד חקלאות ונחטף מנחל עוז, עשה את דרכו האחרונה הביתה. בין דמעות של שגרירים, עדות מצמררת על רגעיו האחרונים ותובנות על "אהבת הגר", מדינת ישראל נפרדה ממי שהגיע כאורח והפך, בנסיבות הטרגיות ביותר, לבן משפחה.
כתב וצילם- איתן אלחדז ברק
ברחבת אנדרטת חטיבה 8 בכניסה לנמל התעופה בן גוריון, המקום שמסמל בדרך כלל גבורה ישראלית היסטורית, שררה הבוקר (שלישי) דממה דקה ושונה. במרכז הרחבה ניצב ארון עץ, עטוף בקפדנות בדגל ישראל. בתוכו נח ג'ושוע לואיטו מולל, צעיר טנזני בן 21, שחלם ללמוד איך להצמיח חיים מן האדמה, אך מצא את מותו בממ"ד של רפת קיבוץ נחל עוז.
הקהל שהתאסף היה פסיפס נדיר של המציאות הישראלית מאז אותה שבת שחורה: דיפלומטים בחליפות כהות, אנשי משרד החוץ, אנשי מנהלת החטופים, נציגי הקיבוץ שעדיין מלקקים את פצעיהם, וקבוצת סטודנטים זרים – חבריו של ג'ושוע, שעמדו בראשים מורכנים, מנסים לעכל את הפרידה מהחבר שהגיע איתם להגשים חלום.
"השגרירים של החקלאות הישראלית": התוכנית הייחודית של מש"ב
כדי להבין את גודל ההחמצה, צריך להבין את המסלול היוקרתי שג'ושוע היה חלק ממנו. הוא לא היה סתם עובד זר, אלא סטודנט בתוכנית הדגל של מש"ב (המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ) – "תוכנית ההתמחות בחקלאות". מדובר במיזם שהחל עוד ב-1994 והפך בשנת 2020 לתוכנית ממשלתית מפוקחת ומוסדרת.
מדי שנה מגיעים לישראל אלפי סטודנטים ממדינות מתפתחות, כולם סטודנטים מצטיינים בשנה שלישית או רביעית ללימודי אגרונומיה בארצות מוצאם. במשך 11 חודשים הם עוברים מסלול אינטנסיבי המשלב עבודה מעשית ("Hands-on") במשקים החקלאיים המתקדמים בעולם, לצד לימודים עיוניים. נבנית עבורם תוכנית אקדמית של 240 שעות לימוד, המוכרת כנקודות זכות לתואר שלהם בבית. המטרה כפולה: להעניק להם כלים לשיפור הביטחון התזונתי בארצם, ולאפשר להם לחסוך כסף ("Start-up capital") כדי שיוכלו להקים מיזמים עצמאיים כשישובו למולדתם. ג'ושוע היה אחד מאותם נבחרים.
עינת שלאין: "הוא בא לבנות עתיד למשפחתו"
בצד הקהל עמדה עינת שלאין, ראש מש"ב, שרואה בטרגדיה הזו פגיעה בליבת העשייה הישראלית-בינלאומית. בראיון שערכתי עמה, היא הרחיבה על הנסיבות הכואבות.
"הוא הגיע עם הקבוצה הטנזנית ממש שלושה שבועות לפני ה-7 באוקטובר", סיפרה שלאין בכאב. "הוא הוצב בקיבוץ יחד עם חבר נוסף, וכל מה שהוא רצה זה לחפש עתיד טוב יותר למשפחה שלו ולעצמו. הסטודנטים האלה הם נכס – הממשלות שלהם מחכות שיחזרו עם הידע שצברו כאן, אבל ג'ושוע נרצח על ידי מחבלים בני עוולה עוד לפני שהספיק להתחיל".
שלאין הדגישה את הליווי הצמוד למשפחה, שלא נפסק לרגע למרות המרחק הגיאוגרפי: "לקח זמן רב לזהות אותו כי גופתו נחטפה. אבל מהרגע הראשון, השגרירות שלנו בקניה (האחראית על טנזניה ) ומש"ב בארץ חיבקו את המשפחה. כשאביו ודודו הגיעו לארץ, אירחנו אותם במשרד החוץ יחד עם השר דאז אלי כהן, וערכנו להם סיורים במקומות שהבן שלהם דרך בהם. הם ראו איפה הוא חי ואיפה הוא עבד. הקשר הזה נשמר כל השנים האלו, גם כשידענו שהוא אינו בין החיים".
19 יום של חסד
בתוך כל הדיפלומטיה, היה שם גם הכאב האישי של אנשי קיבוץ נחל עוז. גידי סבג, מעסיקו של ג'ושוע, תיאר מפגש קצר להחריד – 19 ימים בלבד הספיק ג'ושוע להיות בקיבוץ.
באותו בוקר הוא היה ברפת יחד עם עובד תאילנדי", שיחזר סבג בראיון מיוחד לכתבה. "איך שהתחיל האירוע, הייתה הפסקת חשמל. צעקנו להם 'תעזבו את הכל, בואו משם'. ג'ושוע, כמו עובד מסור וכמו שלימדנו אותו, רץ למרחב המוגן כשיש 'צבע אדום'. הוא נכנס לממ"ד ברפת ונשאר שם".
סבג עוצר לרגע, הקול נשבר מעט. "ואז המחבלים הגיעו. הם הוציאו אותו משם בעודו בחיים. במשך חודשיים הוא הוגדר כנעדר, עד שהגיע סרטון שהוכיח שנחטף לעזה. הוא עשה בדיוק מה שביקשו ממנו, ונלקח".
לצידו של גידי עמדה יעל לחיאני, נציגת הקיבוץ בצוות החטופים. היא נזכרת בביקור המטלטל של אביו של ג'ושוע בקיבוץ, חודשים לאחר האסון. "האבא הגיע לנחל עוז, נכנס לחדר הריק של הבן שלו, ראה את המיטה, את החפצים שנשארו. באותו זמן כבר ידענו שג'ושוע אינו בין החיים, אבל ניסינו לתת לו את החיבוק הכי חזק שאפשר", סיפרה יעל. "זו משפחה שערכי ההשכלה וההתפתחות היו נר לרגליה, וג'ושוע שילם בחייו על הרצון ללמוד ולצמוח".
השגריר: "המשפחה חיכתה יד ביד"
שגריר טנזניה בישראל, אלכס גבריאל קלואה, עמד מעל הארון בתחושת שליחות מעורבת בעצב עמוק. בראיון הרחיב השגריר על התחושות הקשות שליוו את התהליך:
"התעצבנו מאוד מהברוטליות", אמר השגריר בגילוי לב. "קודם כל מהדרך שבה חטפו אותו כבן ערובה בגבול, ועכשיו מהתוצאה הסופית. אבל זהו טקס משמעותי כי קיבלנו חזרה את הבן שלנו, בן טנזניה".
השגריר תיאר את התקופה הארוכה שעברה על המשפחה בטנזניה: "הם חיכו כל הזמן הזה. הם פעלו יד ביד איתנו, עם ממשלת ישראל ועם האמריקאים כדי להבטיח ששחרור הגופה יתאפשר. ועכשיו, הארון בדרך הביתה למנוחת עולמים, שם המשפחה מחכה לו. זו ברכה בתוך הכאב – היכולת להגיד 'כאן שוכב הבן שלנו'".
לצידו של השגריר עמד סטודנט נוסף, חבר של ג'ושוע. "אני הייתי זה שעשה להם את האוריינטציה כשהגיעו", סיפר הסטודנט בהתרגשות, סוגר מעגל עצוב של מי שקיבל את פניו של ג'ושוע בכניסה לישראל, וכעת מלווה אותו ביציאה ממנה.
ג'וש לוסון: "השיקום שלי הוא הטיפול באנשים השקופים"
אחת הדמויות המרכזיות שליוו את האירוע הוא ג'וש לוסון, נציג דסק הזרים במנהלת החטופים והנעדרים. לוסון, קצין רפואה במילואים, חשף בשיחה ארוכה ומרגשת את "מאחורי הקלעים" של הטיפול בחטופים הזרים ואת המסע האישי שלו.
"בסופו של דבר נלקחו 35 חטופים זרים בחיים, הרוב המוחלט תאילנדים שהוחזרו בנובמבר 23, ועוד חמישה שהוחזרו במבצע 'כנפי דרור'", פתח לוסון בפירוט הנתונים היבשים, שמאחוריהם מסתתרים חיים שלמים (כרגע נותרו שלושה חטופים חללים בעזה מתוכם סונטיסק רינטאלק אזרח תאילנד שנחטף מבארי ונרצח בשבי יחד עם ביפין ג'ושי אזרח נפאלי שחזר לארצו. "אנחנו צוות קטן מאוד אבל מגובש, נטול אגו לחלוטין, ששם לו למטרה עיקרון מקודש: החוקים הישראלים – חוקי משפחות החטופים, פדיון שבויים, תשלומי חלף שכר – לא מבדילים בין דם לדם. לא כתוב בהם 'ישראלים', כתוב 'בני אדם'. המשפחות בטנזניה ובתאילנד מקבלות מעטפת מלאה: טיפולים נפשיים, רפואיים וקליניים דרך הביטוח הלאומי, בדיוק כמו משפחה מתל אביב. אנחנו נטפל בהם עד יום מותם".
עבור לוסון, המשימה הזו היא הרבה מעבר לעבודה בירוקרטית; היא ריפוי לנפש. "אני הגעתי למילואים כחובש שיצא לקצונה, ובתחילת המלחמה פיקדתי על מערך בריאות הנפש במחנה 'שורה'. הייתי עד לכל כך הרבה רוע ומוות בשבועיים האינטנסיביים ההם", הוא משתף בכנות מצמררת. "עבורי, המעבר לטיפול במשפחות החטופים הזרים הוא השיקום שלי. זו היכולת לעשות טוב אחרי שראיתי את הרע מכל. זו זכות עצומה לטפל ב'אנשים השקופים', אלו שאין להם משפחה שתצעק עבורם בצמתים".
לוסון מדבר בלהט על האתגרים: "יש הבדלי דתות, תרבויות וגיאוגרפיה, אבל אנחנו מגשרים על הכל. נשאר לנו עוד חטוף תאילנדי אחד להביא, ואנחנו נביא אותו. הרב זקס ז"ל אמר שהציווי 'ואהבתם את הגר' מופיע בתורה 36 פעמים – יותר מ'ואהבת לרעך כמוך'. האנושיות הישראלית הוכיחה שהיא חזקה מכל רוע, והיום הזה הוא סגירת מעגל גדולה עבורנו"
"הוא לא היה יהודי, אבל הוא משפחה"
הטקס קיבל נופך ממלכתי ומוסרי עמוק בדבריה של סגנית שר החוץ, שרן השכל. בנאום חוצב להבות, היא הבהירה את עמדתה של ישראל כלפי החטופים הזרים.
"ג'ושוע לא היה יהודי, הוא לא היה ישראלי – הוא היה אדם", אמרה השכל מעל הארון. "אבל המחבלים רצחו אותו בכל זאת. זו רמת הברבריות שאנחנו מדברים עליה. הוא הגיע שבועות ספורים לפני המתקפה, להוט לבנות עתיד טוב יותר למשפחתו – והפך למשפחה שלנו. נלחמנו כדי להשיבו הביתה ושילמנו מחיר כבד על חזרתו, בדיוק כפי שהיינו עושים עבור כל אזרח ישראלי. לא ראינו בטרגדיה שלו אסון טנזני, אלא אסון ישראלי".
פרידה אחרונה
רגע לפני שהארון הועלה למטוס, בלטה בקהל דגנית צברי-קרניאלי, אמנית ופעילה חברתית. היא לא הכירה את ג'ושוע בחייו, אך דמותו לא נתנה לה מנוח.
"ראיתי את חוסר האונים שלו בסרטונים וזה שבר לי את הלב", סיפרה בדמעות. דגנית ציירה דיוקן של ג'ושוע ושלחה אותו למשפחה בטנזניה יחד עם שיר שכתבה: "ג'ושוע רק ביקש לפרוס כנפיו ברוח… לשתול תקווה, להצמיח בשורה".
בסיום הטקס המכובד, הועלה ארונו של ג'ושוע למטוס שיקח אותו לנמל התעופה קילימנג'רו. הרחק מהקיבוץ השרוף ומהממ"ד שבו נשם את נשימותיו האחרונות, הוא יובא למנוחת עולמים. ישראל נפרדה היום לא מאורח, אלא משותף גורל, בטקס שהוכיח שגם בתוך החושך הגדול, האנושיות מסרבת להיכבות.
