צעקת השבת של סבא דני: במאהל של נחל עוז, ארץ ישראל היפה מסרבת להיכנע

לכמה שעות בכל יום שישי בצהריים, קיבוץ נחל עוז חוזר לחיים. לא על הדשאים המוריקים בעוטף עזה, אלא בלב הכרך הסואן, בכיכר החטופים בתל אביב. המפגש השבועי הזה הוא יותר ממחאה; הוא תחייתה של מסורת שאבדה

כתב וצילם – איתן אלחדז ברק

קבלת השבת הקהילתית בנחל עוז הופסקה לפני יותר משני עשורים, אך מאורעות הדמים של השבעה באוקטובר והאוהל הראשון שנפתח בכיכר הצליחו לעשות מה שאף חג משק לא עשה – לקבץ סביבם את כל בני הקיבוץ לדורותיו, גם את אלו שעזבו מזמן. השיר 'בלדה לעוזב קיבוץ' היה יכול להיות ההמנון הלא רשמי של המפגשים הללו, שהתחדשו דווקא כאן, בלב השבר הגדול.

במרכז הטקס עומד דני מירן, תושב יסוד המעלה, שמאז אותו בוקר ארור, חייו מוקדשים למשימה אחת בלבד: השבת בנו, עמרי, מהשבי בעזה. "אני כמו כל חיה בטבע שדואגת לגור שלה, לגוזל שלה," מסביר דני בפשטות שקורעת את הלב. את האנרגיה הזו הוא מתעל למאבק בלתי פוסק: בנאומים חוצבי להבות, בפגישות עם מנהיגים ובכל שיחה עם כלי התקשורת. הוא הפך לקול של בנו, ולזעקה של משפחה שלמה שמחכה.

למול הטרגדיה הנוראה, נוצרת כאן בועה קסומה של אותה 'ארץ ישראל היפה'. לשעה קלה, יש אווירת קיבוץ אמיתית. כולם שואלים על כולם, מתעניינים, מחבקים. סביב שולחנות עמוסים כל טוב, הסולידריות והערבות ההדדית מורגשות באוויר. כל שבוע קיבוץ אחר בתורו מביא כיבוד. אישה משום מקום מגיעה עם קרטיבים, מישהו שאפתה עוגה מניחה אותה על השולחן, עטופה בסמל החטופים. הרבה מבוגרים מתרגשים לפתע, מרגישים שחזרו אחורה בזמן, לתקופה אחרת.

אך המציאות הישראלית הקשה דופקת תמיד על הדלת. הכאב נוכח בכל פינה. עבור שתי נכדותיו של דני, בנותיו של עמרי, המאבק הזה הוא המציאות. רוני, בת ארבע, זוכרת יותר מדי מהשבת השחורה, כשאביה נחטף מול עיניה. אחותה הקטנה, עלמה, בת קצת יותר משנתיים, מכירה את אבא שלה רק מתמונות. בנאום שנשא לאחרונה, שיתף דני בשיחה קטנה שחושפת את גודל הטרגדיה: "השבוע, נכדתי עלמה… שאלה את אמא שלה, 'למה אבא אף פעם לא לוקח אותי לגן?'" הוא עצר לרגע. "עלמה לא באמת מכירה את אבא שלה, עמרי. גם אם הוא יעמוד לידה, היא לא תזהה אותו. אנחנו עדיין ממתינים."

דני לא מסתפק רק בשיתוף הכאב האישי. הוא רותם את הבמה כדי להעביר מסר לאומה ולמנהיגיה. "רציתי לשתף במשהו מפרשת השבוע," אמר באחת הפעמים. "כשמשה צווה לקחת אלף איש מכל שבט למלחמה… לא היה שבט אחד שאמר 'שלנו לומדי תורה, הם פטורים'… עם ישראל כולו התגייס, וזה היה סוד הניצחון."

התסכול מהפער בין האחדות המקראית למציאות הפוליטית הנוכחית ניכר בדבריו. "קיוויתי כל כך שהשבוע נתבשר בבשורות טובות, אבל שוב המשלחת חזרה עם הזנב בין הרגליים," אמר בכעס ובכאב. "ושוב מנסים להרגיע אותנו, מספרים שהם חזרו רק 'להתייעצויות'. כאילו שבשמונה-עשר הימים שהם היו בדוחא, לא היו להם טלפונים."

וכך, מדי יום שישי, בין השירים היפים לחיבוקים החמים, המציאות נוכחת אפילו בפרטים הקדושים ביותר. אפילו הברכה המסורתית על הנרות מותאמת למצב, ומשולבים בה קטעים ותפילות להשבת החטופים. זהו קולו של סבא דני, קולה של קהילת נחל עוז וקולה של תקווה שמסרבת לדעוך. קול שזועק שכל עוד כולם לא בבית, השבת של כולנו תישאר חסרה.