עשרות רוכבי אופנועים ואמבולנסים של מד"א ליוו היום (שלישי) את רונן אנגל ז"ל בדרכו האחרונה, שנתיים לאחר שנפל בקרב בניר עוז ונחטף. סיפורו של החובש המתנדב, הצלם וחובב החיים, שנרצח בשבי חמאס, נחתם היום בהספדים קורעי לב של אשתו ובנותיו ששרדו את התופת, ושל אחיו שסירב להפסיק לחפש אותו
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
בשעות הבוקר, החל מסע הלוויה של רונן אנגל, בן 54, מראשון לציון. רעש מנועי האופנועים, אהבתו הגדולה, התערבב בצפירות האמבולנסים של מגן דוד אדום, המקום בו התנדב והציל חיים. מחווה מרגשת של עשרות רוכבים וחברים לנשק, חובשים ופרמדיקים, שחלקו לו כבוד אחרון. הם ליוו אדם שהיה עולם ומלואו – בעל, אבא, צלם, גיבור וחבר.
רונן, איש קיבוץ ניר עוז, היה נשוי לקרינה ואב אוהב לטום, מיקה ויובל. הוא היה צלם מקצועי, אמן שחידש רהיטים, וחובב אופנועים מושבע. אך מעל הכל, הוא היה איש של נתינה. לפני כשנתיים, הצטרף למד"א כחובש רפואת חירום, כשחלומו הגדול היה להפוך לנהג אמבולנס.
בבוקר השבת השחורה של השבעה באוקטובר, כשמחבלים פשטו על הקיבוץ, רונן לא היסס. הוא השאיר בחוסר ברירה את אשתו ובנותיו בממ"ד, לקח את תיק הכונן שלו ויצא להילחם ולהציל חיים. התיק, הנושא את שמו, נמצא מאוחר יותר מוטל בשטח הקיבוץ – עדות אילמת למשימתו האחרונה. רונן, יחד עם אשתו קרינה ובנותיו מיקה ויובל, נחטף לעזה.
התקווה חזרה למשפחה בעוצמה, כאשר קרינה והבנות שוחררו מהשבי ב-27 בנובמבר 2023. אך השמחה הייתה מהולה בחרדה עצומה לגורלו של רונן. ארבעה ימים בלבד לאחר מכן, הגיעה הבשורה המרה מכל: רונן נרצח בשבי. גופתו הושבה לישראל רק ב-19 באוקטובר 2025, וכעת הוא מובא למנוחות.
"היית האוויר שלי, החמצן שלי"
על קברו הטרי, ספדו לו אהוביו, שורדי השבי בעצמם, במילים שחשפו את גודל האובדן.
אשתו, קרינה ברט-אנגל, שרדפה אחר כל פיסת מידע במשך שנתיים, נפרדה מהאיש שתמיד אמר "יהיה בסדר". "רונן שלי. איך בכלל מסכמים אותך במילים", ספדה. "היית הלב של הבית, זה שידע להצחיק בימים הקשים עם חוש ההומור והאופטימיות הבלתי נגמרת שלך… שתמיד היה עם חיוך, עם משפט שנון שגורם לכולם להסתובב להסתכל עליך ולשאול האם זה אמיתי? ולשמוע 'אני דפוק אבל אופטימי'.
"החיים לידך היו לפעמים כמו הרפתקה", המשיכה קרינה, "מתחת גבולות ולקחת אותנו לקצה כי ככה היית… מלא באהבה, צחוק, עצבים, בלגן, חברים, מוסיקה ונשמה גדולה… עכשיו הבית קצת שקט… כל חיוך של טום, מיקה ויובל, הוא גם קצת חיוך שלך. אז אתה לא פה אבל אתה איתנו בכל רגע. אז לא נפרדים, פשוט ניפגש בצד השני, כי always look on the bright side of life”.
בתם, מיקה אנגל, ספדה לאביה בהספד קורע לב על הקשר שנשבר. "אבוש, אבא שלי. אני כל כך לא רוצה להשלים ולהבין שאתה כבר לא תהיה איתי… זה היה אני ואתה נגד העולם ועכשיו אני לבד נגד העולם. העולם שקרע אותי למליון חתיכות ואוכל אותי. איך אני אתמודד בלעדיך?"
"אבוש כמה אני אוהבת אותך… אני אוהבת אותך בכל איבר וגיד בגוף שלי… ואיך בכל נשיפה אני נזכרת ברגע שסיפרו לנו שאתה מת, ממש אותה תחושה שאין חמצן אין אוויר. ככה אני מרגישה כל יום כל היום, כי אתה היית האוויר שלי, החמצן שלי… מה זה 18 שנה זה כלום זה קצת… אני מסרבת לקבל את זה שאתה כבר לא תיהיה איתי פה… כל כך ריק פה בלעדייך.
"אבל אבוש", היא הבטיחה, "אני החלטתי שאני חיה בשבילך. אני אעשה את כל הדברים, אני אראה את כל המקומות בשבילך… גם אני מתתי ב-7/10 אבל רק אתה הפסקת לנשום. בעזרת השם ניפגש בגלגול הבא, תשמור לי מקום לידך… כל כך לא הגיע לך הסוף הזה. אוהבת אותך לעד".
יובל אנגל, בתו הצעירה, נפרדה מאביה בזיכרון ילדות אחד שמסכם את כולו: "אבא, אני שמחה שחזרת, שתישאר לעולם פה בקיבוץ שכל כך אהבת… כמו הפעם ההיא שנסעת מהר ואני עפתי מהג'יפ ואתה צילמת אותי נופלת וצחקת. כי כזה היית: תמיד צוחק מכל מצב, רואה את הדברים הטובים, המצחיקים, תמיד אופטימי ושמח… אלו היו 10 שנים קצרות אבל מדהימות בהן הייתי הבת הקטנה שלך… אבא, אתה הגיבור שלי".
"גולי גוליבר עם קעקוע ALLWAYS"
אחיו של רונן, דני אנגל, שיתף בזיכרונות ילדות על "ניני", כפי שכינה אותו, וצייר דמות של שובב בלתי נלאה, איש של אנרגיה מתפרצת. "כשהיית קטן… היית עונה ניני, רונן זה היה קשה", סיפר דני. "ובוא, כבר אז לא היה איתך קל… יש תמונה שאתה בן שנה וחצי ואמא מחזיקה אותך עם ריתמה כזאת, היא אמרה שכבר אז היה בלתי אפשרי להחזיק אותך".
הוא תיאר ילדות מלאת תפרים – "כי היה מאוד מסקרן מה מסתובב בתוך המנוע של המזגן, או את הרגל, שאיך שהוא הגיעה לתוך השפיצים של הגלגל באופניים" – ותאונות אופנוע שאחריהן "ברור שעם הגבס אתה מתועד רוקד בטירוף בחתונה של חבר". הוא נזכר איך רונן טיבע את הרכב המשפחתי בשלולית בוץ ענקית, "שתבינו כמה גדולה השלולית – היום עומד עליה קניון רמת אביב".
"באיזה שלב התחלת לשחק כדור מים, וזהו כבר לא היית אחי הקטן. ולא סתם קראו לך גולי גוליבר, תמיד ידעתי שאם אני מסתבך יש לי גב… גדלת יפה ניני והצלחת להישאר תמיד הכי שובב, הכי מצחיק, חבר אמיתי, הכי משוגע, אבא מדהים… היה לך מקועקע על היד ALLWAYS. רק אחרי השבעה באוקטובר הבנתי ממש שזה באמת אתה, ככה ניהלת את החיים שלך".
דני חתם את דבריו במילים קשות: "בסופו של דבר אני לומד ממך… אבל הפקירו אותך. שנתיים קשוחות עברו ולפחות עכשיו אתה פה, ואנחנו ללא ברירה נמשיך בלעדייך. מתגעגע המון ניני ומבטיח לך שתמיד תמיד אתה איתנו".
מסע הלוויה המרשים, שילוב של קסדות אופנוע וסירנות אמבולנס, סימל את שני העולמות שרונן כל כך אהב. עולמות של חופש, אדרנלין ונתינה אין סופית. ישראל נפרדת היום מגיבור שחיוכו הנצחי, כפי שתיארו אותו אשתו, בנותיו ואחיו, ימשיך להדהד בליבם של כל מי שהכיר אותו.
יהי זכרו ברוך.
