איך זה מרגיש להיות תחת מתקפת טרור חסרת אבחנה כאשר אתה על סמים משני תודעה ? תקשיבו לעדות המדהימה ומלאת ההומור של שורד הנובה מרדכי ארצי שמתאר זאת בצורה חיה. במסגרת כנס 'פסיכדליה בעת מלחמה' שהתקיים השבוע בר"ג
מרדכי ארצי : "נתחיל מהתחלה. אנחנו הגענו למסיבה בסביבות השעה שתיים בלילה. הייתה בהתחלה תחושה של החמצה מאוד גדולה, בגלל שרוב החברים הבריזו לנו. למסיבה. ובסוף הגענו שני רכבים עם 8 אנשים, אמרתי לעצמי 'זו המסיבה שכולנו חיכינו לה ואמרתי טוב, גם זה לטובה אנחנו נתקדם. אנחנו אנחנו ניכנס פנימה ונעשה את המיטב'. בקיצור, אנחנו נכנסים.
אנחנו מתחילים ככה להתמקם סביבות השעה 3. אנחנו כבר מוצאים את עצמנו רוקדים ברחבה, זה השלב שלקחנו בו קצת. MD עם נגיעות לא יותר מידי.
חגגנו- או יותר עד שהשמש עלתה
בסביבות 6 בבוקר. אמרנו לעצמנו זה הברחה בדרך. אנחנו צריכים ללכת לאכול את האסיד
והלכנו 'לקנטה' אמרנו, זה הטיימינג הנכון, שתינו מים. אכלנו איזה פרי. ככה הכנו את עצמנו למאורע ב 6:27 כל אחד שם קרטון על הלשון.
בקיצור, אז ב 06:28 שהוא במיטב זכרוני. אני רואים קצת מטושטשים.
לקחנו את הקרטון כולנו ביחד. ואני מתחיל לשמוע מישהו עושים בחניה. עכשיו אני צוחק בלב. אני אומר זה בדיוק הטיימינג, זה הזמן, זה המקום.
אנחנו מסתכלים לשמיים ואנחנו מבחינים שזה לא כזה נפצים אלא רקטות. מחשבה ראשונה שעלתה לי בראש זה אל תחבו לי את המוזיקה
.
אנחנו רגילים לטילים. זה לא כזה, מפחיד, זה לא כזה. מ לא עניין אותי- או יותר.
מה זה שלא יכבו את המוזיקה. מפה לשם? רבע שעה אחר כך כיבו לנו את המוזיקה. אני גמלתי בליבי החלטה, אשים מוזיקה באוטו ולהמשיך לחגוג.
הרגע זאת אומרת, עזבו את זה ששתינו. יש לנו קנאביס, לקחנו MD לפני איזה 4 5 שעות ועכשיו אנחנו עם קרטון הנוק עדיין לא נמס עדיין כאילו אנחנו לא הולכים לשום מקום, אני לא מתכוון לנהוג. אנחנו עושים שאחראים על חומרים.
אמרנו מה נעשה? היה לנו איזה אוהל שלא צריך לקפל אוהכם כזה שאף אחד לא יצליח לקפל חצי שעה. אנחנו רואים שאנשים הולכים, אנשים באים ללכת מפאניקה, אני משתדל להנמיך את הפאניקה, אנחנו רוצים שיהיה באמת שמח ושתיהיה אווירה טובה.
ככה שעה אחר כך : 7 וחצי, אנחנו בחניה. אנחנו מתחילים לראות שריפות בכל מקום, ואנחנו לא בדיוק מבינים את זה.
ואמרתי לבן דוד שלי הוא היחיד שלא עשה סמים. אמרתי לו, אתה לוקח את ההגה בידיים? בוא ניסע לכביש.
ככה מנסים להגיע לכביש, אמרתי לו תעקוף. זה בדיוק עלה מקנדה, אז אז אמרתי לו אנחנו נתרגל. עכשיו חוצפה לישראליות ואנחנו נהפוך את כולם ונעלה הרכב
כך עשינו לקח את כולנו, הייתי גאה בו. מגיעים לכביש ושמה התמונה מתחילה קצת להתבהר. אנחנו שומעים כדורים ששורקים לנו מעל הראש.
שוטרים בפאניקה, ואנשים שרצים אומרים לנו, עזבו את הרכב ורוצו עכשיו?
באותו רגע קצת 'נפתח לי' והשיקול דעת שלי, הפסיק להיות מאוד מוחלט ואמרתי, אוקיי שוטר אמר, אני מקשיב לו. עזבנו את הרכב, התחלנו לרוץ בשדה, עכשיו פתאום אני מגלה לפניי שדה פתוח, כתום צהוב.
השמיים יפייפים מלא עננים. אני מרגיש את האסיד מתחיל לתת לי בראש מלא סימני שאלה מלא, מתחיל להתבלבל קצת בהתחלה.
ואני חושב לעצמי.
חירום. אנחנו שומעים יריות, אנחנו מבינים שאנחנו כבר תחת התקפה. עכשיו כל פעם שאני 'עושה משנה תודעה', יש לי איזה כפתור שאני מדמיין מולי ואם אני לוחץ עליו אני כבר לא מסטול.
עכשיו אף פעם לא ניסיתי את זה ככה.
ומאותו רגע כל התמונה השתנתה.
לא הייתי נשוי יותר. כן? ראיתי ויזואלי כן האסיד היה בגוף אבל לא הייתי מסטול יותר.
זאת אומרת פתאום המוח שלי נעצר מאוד כמו סוס ששמים לו כזה לעיניים. אמרתי אוקיי, אנחנו במצב חירום, יש לי מטרה אחת הביתה, רצתי חזרה לרכב. אמרתי אני לא מגיע לתל אביב מאז עדי רכב רצתי חזרה לרכב, הכל לא עבד בפעם הראשונה אמרתי לעצמי זה לא הזמן, הכל דבר.
בפעם השנייה אספתי את כל החברים.
לפני זה הייתה החברה שלי בן דוד שלי, שאם יקרה לו משהו, אמא שלו תהרוג אותי +2 חברות. בקיצור, אנחנו נוסעים בכביש בשדות שם איזה חצי שעה אני בכלל לא שמתי לב שאני הרסתי בכלל. באותו רגע הרס לי לא היה פונקציה יותר.
אנחנו מנסים לצאת מהשדה, כל יציאה שאנחנו מגיעים אליה אני רואה רכבים מגיעים משם, אומרים אל תיסעו, לשם יש מחבלים עד שהגענו ליציאה אחת. אמרנו אוקיי, זה האופציה האחרונה לכביש, אי אפשר לעבוד, כל הכבישים היו חסומים.
אמרנו טוב, כולם להתכופף. תורידו את הראשים, אנחנו נוסעים, שמתי על הראש אמרתי אני לא יודע אם זה עוזר או לא. אני לא יודע אם זה נגד כדורים או לא מקסימום.
בקיצור, אנחנו עושים שם באיזה פרדס. יריות, מכל מקום פתחתי את החלונות כדי לשמוע, אמרתי לא יבואו. לא זה אני אני יש לי ניסיון במשחקי מחשב הרבה שנים, שיחקתי היום משחקי מלחמה.
ואמרתי אוקיי, יש לי משימה, אני לוקח את הרכב. איי לנקודה בי.
הכול מאוד פשוט. אין בו רגשות מעורבים. אין בו פרשנות.
לא עברו לי מחשבות בראש. אני מגיע הביתה. אין שום פרשנות אחרת מתנה אחת, מחשבה אחת שלא השתנתה הרבה זמן.
בקיצור אנחנו נוסעים, היייהת לי אינטואיציה, לכוון מזרחה, בדיוק גם ראינו את השמש אמרתי או קיי מזרחה, אני מתרחק מעזה, אנחנו עושים מזרחה, נסענו מזרחה בשדות, לא יודע כמה זמן חצי שעה שעה, משהו כזה עד שעלינו על איזה כביש שעלינו על הכביש התחלנו לנסוע לנסוע לצפון.
שהוא ליד נתיבות ופתאום רכבים הפוכים בצידי הדרך, זאת אומרת עד אותו רגע. שמענו דברים. ראינו אש מסביב היה אווירה של פאניקה, אבל לא באמת ראינו שום דבר יותר מידי.
לא פגשנו מחבל, לא ראינו שום דבר משביע על אותו רגע שעלינו על הכביש צפונה. פתאום אני מתחיל לראות אנשים מתים בכל מקום אתה רואה גופות מפוצצות, ידיים רגליים.
אנשים מתים ברכבים אנשים שרופים על הכביש, אנשים פזורים על הכביש. היה איזה פנייה אחת. אני לא אשכח אותה, לא היה לי איפה לנסוע לכביש, כאילו היה שם איזה 4 רכבים רצחו את כל מי שהיה שם, זרקו את הגופות על הכביש ולקחו את הרכבים.
לא היה שם רכבים, פשוט, איזה 15 אנשים מתים על הרצפה ואני אומר אני אני צריך להגיע הביתה, אני לא יודע, אני לא יודע מה, מה אני אמור לעשות. אמרתי טוב, אני רואה פה יש איזה רגל שתיים אני אני אדרוס את זה ולא.
את שאר האנשים וככה עשינו עכשיו בזכות הסיב. באותו רגע בכלל לא הפנמתי מה קורה, זאת אומרת חוץ מלהגיע הביתה. לא לא הזדעזעתי.
כלומר עוד של גופות. לא פחדתי, לא חשבתי פעמיים אז שום החלטה שעשיתי זה באמת נתן לי פוקוס מדהים, מדהים מאוד.
וככה בין גובות נסענו איזה 20 דקות, חצי שעה. כל האזור של עוטף עזה עד שהתחברנו לכביש צפונה, לתל אביב.
לקח לי נראה לי בערך שעה להגיע מעזה לתל אביב. נסעתי על 200. קמ"ש
כל הדרך אני רואה ויזואלי. זאת אומרת הכביש לא ישר. אני יודע חצי רק אז אני יודע שהוא ישר, אבל אני לא רואה אותו ישר אז אמרתי או קיי, אני לא מזיז את ההגה.
הכביש כנראה לא יזוז, אז זה לא משנה מה אני רואה. אני נוסע ישר.
וכך היה מפה לשם הגענו למחלף הוואריה בתל אביב.
ורכב לפני נעצר ברמזור אדום עכשיו.
הדרך, לא שמתי לב לכך שיש רמזורים?
שכחתי שזה פיצ'ר בכלל.
ואני ארשם מוציא את הראש מהחנות והוא ישראלי טוב צועק לו יבין זונה. נאצים באים.
אומרת לי תמר, זה ביתי אומרת לי בתל אביב.
ובאותו רגע השתחרר לי הכפתור ופתאום חזרתי למציאות והתעשתתי רגע זה כבר לא הייתי בשום, אלא התחלתי להפנים מה קורה מה, מה קרה, איפה היינו? התחלתי להרגיש גם קצת יותר בטו
כבר 21:45 היינו על הספה בבית.
פתאום אני במחשבות שהם בלופים. אני לא יודע איפה 3 חברים שהיו איתנו במסיבה.
אלמוג ביניהם, אני לא יודע אם הם חיים אם הם מתים. אף אחד לא עונה בטלפון. אני פותח את הטלגרם.
אני פותח את החדשות. אני רואה אנשים נרצחים בלייב, אני.
אמרתי אוקיי, אני יודע מה עושים שיש אסיד לא טוב הולכים לישון. אני לא יכול ללכת לישון. שלחתי את השותף שלי שחר, הוא הלך.
הביא לי איזה כדור. אני אפילו לא זוכר מה זה היה משהו קליומיקס. אמרתי לו תשמע תפילו אותי, אני לא, אני לא מתכוון לסיים את הסטארט הזלה הזאת כאילו.
שום צורה ואופן. לקחתי את הכדור, הלכתי לישון איזה 4 שעות. ואז קמתי פיכח והתחלתי באמת לעכל את האירוע.
עכשיו אני רוצה להגיד.
כמה תודות אחד לרכב.- מיצובישי לאנסר 2008 בצבע אפור שלא האמנתי לסחוב אותן. השדות 2000 קמש כל הדרך והוא לא ויתל לרגע, תודה.
מאותו רגע שהתיישבתי על המפה הגיעו. אני חושב 10 מטפלים או באותו יום או ביום אחרי. אני לא קראתי לאף אחד מהם, הם פשוט הגיעו.
אמרתי לכל הניצולים שאני מכיר, תבואו, יש פה מלא מטפלים.
אני כבר עשיתי שאני לא ששנים היום דברים ביותר שתעזרו לי. מישהו צריך לדבר איתם.
וככה היה שבוע שלם לאמא שלי.
שכולם הגיעו מטפלים מגילו והיה באמת שבוע אני אמרתי לעצמי זה יהיה השבעה שלי וכל מה שראינו וישבנו שבעה. אני לא זוכר יותר מדי מה קרה בשבעה הזאתי, אבל באמת אני. אני זוכר שהיה הרבה תמיכה וזה מאוד עזר לנו שגגיד.
תודה למטפל שלי שהוא פה בקהל שגם בזכותו אני מצליח לעבור את הדברים. ברשותכם, אני רוצה לקרוא משהו קטן שכתבתי, שאני עצוב, אני כותב. זה חלק מהתהליך הטיפולי שלי כמו שאני אדבר.
חרוזים על מוות?
שירים של מלחמה, דמעות של אמא, נוספת וזוועות במחשבה מהו יהודי ומה היא מדינת ישראל אם לא התגלמות סוף עידן הגלות. לא רוצה עוד להיות יהודי נודד, לא רוצה עוד להיות יהודי נרדף לא רוצה עוד להיות כובש בבית שלי.
לא רוצה עוד לחלק את הפיסה הקטנה שלנו לעמים נוספים.
איפה אני האינדיבידואל מול הקולקטיב היהודי הציוני הישראלי?
הערת הארץ שלי, אהבת העם שלי, אהבת חינם שלא יחרב לנו. הבית השלישי, אני דואג.
אני רוצה עם חדש אותו אחד שתמיד היה, אבל באור אחר, באור של יהדות חילונית, ציונית, אור שלמות בעד ארצנו, אור של להקריב את חיי למען האהבה.
