במסדרונות בית החולים שיבא-תל השומר, במקום בו מתחילה ההחלמה, התערבבו אתמול דמעות של אושר עם נחישות של פלדה. משפחותיהם של חמשת שורדי השבי – אריאל ודוד קוניו, שגב כלפון, בר קופרשטיין ואלקנה בוחבוט – התייצבו מול המצלמות. הם באו לחלוק את נס החזרה של יקיריהם, אך יותר מכך, הם באו לזעוק את זעקתם של אלו שטרם שבו. זו הייתה הצהרה של שמחה מהולה בכאב, של הקלה אישית עצומה לצד מחויבות לאומית שלא פגה.
איתן אלחדז ברק
את התחושה הראשונית, ביטאה סילביה קוניו, אימם של אריאל ודוד, במילים שסיכמו שנתיים של גיהינום: ״במשך שנתיים לא נשמתי. היום, אני עומדת כאן מולכם ורוצה לצרוח מאושר: הילדים שלי בבית!״ אך מיד לאחר שחרור האנחה העמוקה הזו, היא הזדקפה והבהירה שהמאבק האישי שלה הפך כעת לדלק במאבק הכללי. "אך המאבק עוד לא נגמר – ישנם עוד חטופים חללים שעוד לא חזרו לארץ ישראל. המאבק ימשיך עד שלמשפחותיהם יהיה קבר להגיע אליו. נמשיך יחד, עד החטוף האחרון.״
כלתה, שרון אלוני קוניו, ששבה בעצמה מהשבי בעסקה קודמת, הרחיבה את הקריאה האישית למניפסט לאומי חד וברור. היא פנתה ישירות לכל אזרח במדינה: ״אני קוראת לכל עם ישראל, אסור להפסיק לרגע את המאבק על ערכי מדינת ישראל – לא נעצור עד שובו של החטוף האחרון. רק אחרי שכולם יהיו פה, נוכל באמת לסיים את הפרק הנורא הזה ולהשתקם כמדינה. אחרת – זה יהיה כתם לדורי דורות.״
לצד השמחה הגדולה, צף ועלה גם הכאב על אלו שלא זכו לרגע הזה. ארבל יהוד, בת זוגו של אריאל קוניו, נתנה ביטוי לתחושה המרה של ההחמצה. בקול שקט אך נחרץ היא אמרה: ״ההסדר שהביא לשחרורם בחיים, יכול היה להציל עוד נפשות רבות. בזמן שאנחנו כאן זוכים לחבק את אהובינו, ישנן עשרות משפחות שלא יזכו לרגע הזה. רבים שנחטפו בחיים והושבו אל משפחתם מאוחר מדי.״
קובי כלפון, אביו של שגב, חיבר את המאבק הנוכחי לשורשים העמוקים ביותר של העם היהודי, והזכיר לכולם את צוואת הדורות. "חשוב לזכור, בשביל עם ישראל זה עוד לא נגמר, בשביל משפחות החטופים – המשפחה הגדולה שלנו, זה לא נגמר", אמר. "כשם שמשה צווה להעלות את עצמות יוסף ממצרים – כך אנו מצווים לכל בן ישראל משביו וממקומו, חיים או חללים. זהו חסד של אמת וערבות שאין לה קץ.״
רוחמה בוחבוט, אימו של אלקנה, דיברה על המעבר מהסיוט המתמשך אל הדרך הארוכה של הריפוי, והדגישה שהשיקום האישי של בנה כרוך בשיקום הלאומי. ״שנתיים של סיוט שאי אפשר לתאר במילים הסתיימו להם, ועכשיו, מתחיל פרק חדש של שיקום והבראה. עם ישראל דורש וצריך את כל החללים בבית, וכמה שיותר מהר. זוהי החובה המוסרית והערכית שלנו כעם והאחריות המלאה של ממשלת ישראל.״
בין הקריאות למאבק והכאב על האובדן, הדהדו גם קולות של תקווה והכרת תודה. ג׳ולי קופרשטיין, אימו של בר, הביטה אל העם שחיבק אותה וביקשה: ״ראיתי והרגשתי כל כך הרבה אהבה בשנתיים האחרונות, הלוואי ונזכה להתחבר אחד לשני גם מתוך שמחה.״ לצידה, אביו טל קופרשטיין, סיכם את הנס הפרטי שלהם במשפט פשוט ונוגע ללב, המבטא את תמצית האושר: "אתמול בר שוחרר מהשבי – והחזיר לנו את החיוך. בר, בני הבכור, הוא גיבור אמיתי, אני גאה בו מאוד."
דבריהם של בני המשפחות לא היו רק הצהרה לתקשורת. הם היו עדות חיה ונושמת לכוחה של הרוח האנושית, וחשוב מכך – הם היו קריאת השכמה. השמחה על השבים היא עצומה, אך היא אינה שלמה. היא משמשת כתזכורת נוקבת למחויבות העליונה להשיב את כולם, החיים לשיקום והחללים לקבורה. המאבק, כפי שהבהירו היטב, רחוק מלהסתיים. הוא רק נכנס לשלב הבא, חזק יותר, נחוש יותר, ומלא בתקווה מחודשת.
