במקום שבו העולם נסדק: מסע אל האחריות של העומדים מהצד

איתן אלחדז ברק

יש רגעים שבהם האדמה המוכרת נשמטת. העולם, כפי שהכרנו אותו, נסדק, והשברים לא מתחברים בחזרה. אל תוך הסדק הזה נולדה התערוכה הקבוצתית החדשה בגלריית "המקרר", "בשבילי זה כבר לא אותו עולם". זו לא עוד תערוכה על מלחמה; זוהי חקירה אמיצה וכואבת של המקום שבו אנחנו עומדים ביחס אליה. היא לא עוסקת בחזית, אלא בעורף התודעתי: בעמידה מהצד, בשתיקה, בהשתתפות-לכאורה, ובאותה אחריות ציבורית ומוסרית שרק עכשיו, כשהמציאות סדוקה, אנחנו מתחילים לשאול עליה.

התערוכה כולה צמחה מתוך תהליך קבוצתי של לימוד ושיחה, שהחל עם המלחמה באיראן והסתיים עם שובם של החטופים החיים. האוצרים, משה אש ואיריס פשדצקי, יחד עם צוות ההגות וההנחיה, יצרו מרחב ששואב את שמו ממאמר על "נוכחות רדיקלית ומקומו של הרוך". ואכן, רוך הוא מצרך נדיר כשעוסקים בנושאים כאלה, אך הוא נוכח כאן בניסיון להתבונן בכנות.

הדוגמה המטלטלת ביותר לכך היא מיצג הווידאו "עין המתבונן" של נמרוד קרת. בערב הפתיחה, שהתקיים בשבוע שעבר, קרת, אמן ופעיל ("מתופף בהפגנות, אם זה נחשב"), פרש בפניי את תמצית הפער הבלתי נתפס בין מה שרואים "מכאן" למה שרואים "משם". "במשפט אחד, כמו שכתוב על המדבקות על הרצפה: 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן'", הוא אמר. "אם בן אדם נמצא באירופה, או סתם מחפש באנגלית ביוטיוב, הוא רואה דברים אחרים… המקור היחידי מהשטח [בעזה] זה עזתי".

השיחה איתו צללה במהירות למים העמוקים ביותר של המלחמה על הנרטיב. "הדרך למנוע מהם לדווח זה פשוט להרוג אותם ולספר שהם היו מחבלים", הוא הטיח. הוא הסביר את הנרטיב הכפול סביב מותו של עיתונאי: "משם" רואים את בתו הבוכה ואת הדיווח על הליכתו לסקר את בית הנייה; "מכאן", לדבריו, הציטוט הרשמי ידבר על עברו כפעיל טרור ש"נעצר בשיפא" ו"לקח חלק בטבח". "זה עניין של לאיזה נרטיב להאמין", הוא סיכם. "אם אתה צורך תקשורת בעברית, כל מה שאתה מקבל זה את המשפט שמגיע מיחידה במודיעין שנקראת 'יחידת לגיטימציה', שהתפקיד שלה הוא לתפור תיקים לכל העיתונאים".

כשהקשיתי ושאלתי האם דיווח "משם" אינו עובר תחת אישור חמאס, ואם ראיון ביקורתי כזה יכול היה להתקיים בעזה, קרת הדף: "תוריד את השליטה הישראלית, הכל יהיה בסדר… [יש] שלטון צבאי בישראל. שלטון צבאי, 'מדינה קטנה מוקפת אויבים'… אותו זבל. גם את אלה צריכים להעיף, גם בארץ וגם שם". השיא הגיע כששאלתי אם הוא משווה אותנו לסינוואר. "לא אמרתי את זה", הוא ענה, אבל כשהזכרתי לו אמירה קודמת שלו, הוא אישר: "יפה, יפה. [שלכל אחד מאיתנו] יש סינוואר קטן".

אם המיצג של קרת הוא העדות למלחמה על המבט, עבודתה של תמר בנימיני היא העדות למשא הפיזי של הזיכרון. אם נמרוד מציג את ה"עמידה מהצד" כצופה, תמר הופכת את העמידה הזו לפעולה סיזיפית של נשיאה. זו השנה השנייה שהיא לוקחת חלק בקבוצת הפעולה של הגלריה, והפעם היא חוקרת את השיח העיתונאי כערוץ מתווך. בערב הפתיחה, היא ביצעה פעולת משך ששמה "סיזיפוס", ובה נשאה על גבה את "סלע הארכיון" – אסופת כותרות עיתונים משנים 2009 עד 2025, הנוגעות ביחסי ישראל-עזה, ביבי-חמאס והחטופים. "בעשייה חוזרת ונשנית, מוסכמת וידועה מראש", היא כותבת, "אבצע פעולה שאין בה תועלת או תקווה".

אך בנימיני לא עוצרת בייאוש. לצד פעולה זו, היא מציגה גם עבודה בשם "מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", ומזמינה את הקהל ל"טקס-תיקון" קבוצתי שייערך בנעילה. היא מחפשת באופן אקטיבי את ה"תקווה הרדיקלית", את הדרך לא רק לשאת את המשא, אלא אולי גם להתחיל לתקן.

מהמשא ההיסטורי של בנימיני, התערוכה עוברת אל ההריסות הממשיות של ההווה בעבודתה של הילה ונציה, "מכאן". ונציה לא "עמדה מהצד" – היא בחרה לעבור להתגורר בעוטף באוגוסט 24', שנה לתוך המלחמה, וחיה בתוך הפצע הפתוח. "הגעתי לעוטף בזמן שהתושבים… חזרו. זה היה כמו לחזור לבית נטוש", היא מספרת. הפרפורמנס שלה נולד מתוך המפגש עם המרחב הקפוא. "עניין אותי שהמקומות האלה מאוד דומים, אלה שהיו בתהליך בניה ואלה שהתמוטטו… אספתי לבנים מכל מיני מקומות… מצד אחד האבנים שאספתי שבורות ושונות ואי אפשר לבנות מהן משהו יציב. ומצד שני מבנה שעבר מפולת – הוא הכי יציב, כי אין לו יותר לאן ליפול".

העבודה שלה הופכת את השאלה האוצרותית לאישית וקיומית: "כשעבדתי על המופע שאלתי כל הזמן מה הקשר שלי למקום הזה… למה אני נשארת במקום שכל הזמן מתפרק ואי אפשר לבנות בו מבנה יציב? ואיך עדיין יש רצון לבנות פה בית?״

ואם ונציה מנסה לבנות מההריסות החיצוניות, תום יוגב מתמודדת עם אלו הפנימיות. היא מביאה לתערוכה את קולו של העד השקט, זה שנמצא בלב הקונצנזוס לכאורה, אך ליבו במקום אחר. "את שני השירים… כתבתי אחרי שנה וחצי שבהן הולבש עליי שלא ברצוני הטייטל 'אשת מילואים'", היא חושפת. "שנה וחצי שבהן חוויתי פער הולך ומתעצם בין החיים המשפחתיים הקטנים שלי ובין האידיאולוגיה המתנגדת למלחמה… בכתיבה של השירה הזו אני לפחות לא 'אשת המילואים' שרוצים שאהיה."

עבורה, העולם הפסיק להיות אותו עולם ברגע שבו המוזיקה עצמה, מקור הנחמה, הפכה בלתי נסבלת. "מוזיקה תמיד הייתה חמצן עבורי", היא כותבת, "אבל מאז השבעה באוקטובר אני לא מצליחה להאזין לה באותה הצורה… האפקט הרגשי שלה מטלטל מדי… השיר 'דיסהרמוניה' שואל שאלות על הרוגע והנחמה שאנחנו מחפשים במוזיקה".

כעת, שבוע לאחר הפתיחה החגיגית ורעש הפטישים של ההקמה, "המקרר" מתגלה כמשל מדויק: מקום המשמר את הרגע השביר הזה. התערוכה "בשבילי זה כבר לא אותו עולם" אינה מציעה נחמה קלה או תשובות פשוטות. היא עושה את הדבר האמיץ היחיד שאמנות יכולה לעשות כעת: היא פותחת מרחב שבו הנרטיב האכזרי של קרת, המשא הסיזיפי של בנימיני, הלבנים השבורות של ונציה והדיסהרמוניה הכואבת של יוגב, יכולים להתקיים יחד. היא מזמינה אותנו לא לעמוד מהצד, אלא לעמוד בתוך הסתירות, ולגשש, אולי בפעם הראשונה, אחר משמעותו של אותו "רוך חברתי" נדיר.

"בשבילי זה כבר לא אותו עולם"

תערוכה קבוצתית בגלריית המקרר

תאריכים: התערוכה נפתחה ב-30.10.2025 ותימשך עד 16.01.2026

•  
• אוצרות: משה אש ואיריס פשדצקי

כתובת: גלריית המקרר, רחוב החשמונאים 90, תל אביב

בערב הפתיחה התקיימו מופעים מאת:

תמר בנימיני (סיזיפוס), תום יוגב (הקראת שירה), הילה ונציה "מכאן" (פרפורמנס) ואלכסנדר אלון "דיאלוגים 1" (פרפורמנס).

• ליצירת קשר: [email protected] | +972 50-774-9923 | hamecarer.co.il