בבוקר השבעה באוקטובר 2023, חג שמחת תורה, התנגשו קדושת היום והחורבן בצורה שלא תתואר. המילים "שמחה" ו"חורבן" נצרבו יחד בתודעה הלאומית. מתוך בתי העוטף, ומדם הצעירים בנובה, עלתה זעקה קיומית שריחפה מעל הכאוס והשכול: "איפה היית, אלוהים?"
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
השאלה הזו לא הייתה עבורי דיון תיאולוגי מופשט; היא הייתה מנוע שהניע אותי למסע אישי ועיתונאי בן שנתיים. מסע שכלל מפגשים בכיכר החטופים, אירועי זיכרון ושיחות עם אנשים שחייהם נקרעו לגזרים. הבנתי מהר מאוד שהתשובה אינה נמצאת בוודאות הדתית השלווה, אלא בתוך סערת הספק. גיליתי שהתשובה הראשונה והאינסטינקטיבית של החברה שלנו הייתה תמיד: "בוא נראה קודם איפה היה האדם."
פרק 1: שתיקת השמיים והכאב שאין לו תשובה
כדי להתחיל את המסע, הייתי חייב להקשיב לזעם ולחוסר האונים.
עבור אלו שנפגעו באופן הקשה ביותר, אין כלל מענה לשאלה, רק חוסר אונים צורב. כשפגשתי את ליז גולן, אמו של שחר בן נעים ז"ל שנרצח בנובה, שאלתי אותה את השאלה. היא השיבה בפשטות שקשה לשמוע: "אין לי תשובות לזה… ולמה דווקא הבן שלי, שלפנות בוקר היה צריך למצוא את עצמו תחת רצח של מחבלים?"
מתוך הכפירה הראשונית, עברתי לקול של בחירה. כששוחחתי עם עופרי רחום, שאיבדה את אחותה ניצן רחום ז"ל ואת דודה אבי סאסי ז"ל, היא תיארה מסע מטלטל. אם פעם הייתה אומרת "שהוא לא היה ולא קיים," הרי שהיום היא מצאה נחמה במקום אחר: "היום אני בוחרת להאמין שיש להם כיסא לידו." זוהי אינה השלמה דתית קלאסית, אלא בחירה אקטיבית, כפי שאישרה לי: "לגמרי" – פיוס אישי שכופה את עצמו על מציאות שלא ניתן לשנות.
"עבודת אל של זדון" מול הסתר פנים
במקביל לכאב הפרטי, נדחו הניסיונות הפשטניים להסביר את הזוועה כעונש אלוהי. הטיעון לפיו חטא כלשהו יכול להצדיק רצח נתפס כבלתי מוסרי, כפי שקראתי, כמעט ל"עבודת אל של זדון".
לעומת זאת, שמעתי קולות שהפנו אצבע מאשימה למצבנו החברתי. גניה נאוטרה תיארה את ההתרחשות כ"הסתר פנים" שנגרם בגלל חוסר האחדות שהיה בעם לפני האסון. היא טענה, הדין יומתק רק כאשר העם יתאחד.
הבנת חוסר ההסבר התיאולוגי הובילה בהכרח לשאלה המעשית.
פרק 2: היכן היה האדם? האמונה ככוח פועל
התשובה העמוקה ביותר לשאלה "איפה היה אלוהים?" ניתנה בעיניי בשטח, על ידי אינספור ישראלים שאמרו במעשיהם "הנני."
האמונה כגבורה אזרחית
הסיפור שמגלם את החיפוש שלי אחר "האדם הפועל" הוא סיפורם של בני משפחת קלמנזון – אב ושני אחייניו. העדות שלהם ריתקה אותי: "רק כשצעקנו 'שמע ישראל' פתחו בפנינו את דלתות הממ"דים בבארי." האמונה והמעשה התמזגו לכדי פעולת הצלה אחת. במקום שבו שמיים שותקים, האדם מצוּוה לפעול, ופעולתו ניזונה מהאמונה.
החיפוש אחר האדם הפועל נמשך אל המאבק האינסופי של משפחות החטופים. כשסקרתי את התמודדותם, מצאתי שזהו תיעוד של פעולה, לא רק סבל. שרון שרביט, ששני אחיו נחטפו, סיפר: "מהרגע הראשון באתי חדור אמונה, שאין אפשרות אחרת מלבד להביא אותם הביתה… במבט שלי רואים שאני חדור משימה." "חדור משימה" – זהו תמצית החיפוש שלי.
האמונה, כפי שהתבטאה במעשיהם של חברי "צוות קלמנזון", ברב קהילה באופקים שלחם במחבלים, ובחובשים המתנדבים, היא כוח מניע לגבורה. כפי שהרב סולובייצ'יק לימד, איש האמונה אינו שואל "למה זה קרה?", אלא "מה אני עושה עכשיו?"
פרק 3: התיאולוגיה של הספק: הנדנדה והכעס המותר
השבעה באוקטובר חשף והרחיב את קו השבר העובר במחשבה היהודית בת זמננו. תחת זאת, הוא מלא בקולות המבטאים ספק, מאבק והבנה עמוקה שהאמונה אינה מצב סטטי, אלא תנועה מתמדת.
חשבון נפש: לחפש את אלוהים גם בטוב
הרב יגאל כהן, אותו פגשתי בעצרת, הציג בפניי תביעה לשאול על האמונה באופן מאוזן. הוא חלק על עצם הצבת השאלה רק בהקשר של הרע:
"אתה יודע מה? לשאול שאלה על בורא עולם דווקא כשכואב – זה לא פייר לחפש אותו… איפה אלוקים היה כשכואב, איפה אלוקים היה כשהיה טוב? אלוקים נותן טוב 24 שעות, 7 [ימים בשבוע]."
הרב כהן הדגיש: "תחפש אותו גם בטוב, תמצא שהוא היה גדול מאוד בטוב."
הדברים הללו הדהדו את תפיסתי. האמונה אינה מחסן הסברים, אלא כוח מחזיק. כפי שהאמן שולי רנד סיפר לי: האמונה היא "עליות וירידות" – מאבק יומיומי. בשיעור 'תרפיית חורבן' של מתניה אליצור, למדתי שיש מקום לזעם: "כעס כלפי אלוהים הוא גם מרכיב חשוב במסורת." זוהי תביעה לצדק אל מול הסבל האינסופי, תביעה של יהודה עמיחי: "היכן רחמי העד?"
האמנות שמוציאה את המילים מהפה האילם
כשהכאב חסם את מילותיי, פניתי אל היצירה. כשהרב תמיר גרנות כתב שיר על בנו אמיתי ז"ל, עדותו הפכה עבורי לאבן יסוד: "היו שהרגישו שהשיר הזה ממש הוציא להם את המילים מהפה האילם." האמנות הפכה לזירה שבה חברה נותנת שפה לכאוס, מנגנון קולקטיבי של ריפוי דרך סיפור.
פרק 4: התשובה של האור – השליחות והאחדות
בסופו של דבר, המסע שלי הוביל למסקנה שהתשובה אינה תיאולוגית, אלא קיומית: מול שנאה קיומית, התגובה היא התעקשות על אור, אחדות, וזהות.
השגריר שנלחם בכוחות החושך
הניצול אייל בן אור מגלם את התשובה הזו בצורה ייחודית. הוא הפך לשגריר של קהילת הנובה, מטייל בעולם ומניף את הדגל. "אלוהים כן היה איתנו," הוא מאמין, "הוא הציל הרבה נפשות. כנראה שזה רוחני – שהיו אנשים מאוד חזקים וטובים למעלה שגם נלחמו בכוחות החושך."
הוא הבהיר לי את מטרת שליחותו: לספר את סיפור הזוועה ולהבהיר לעולם: "אנחנו רק רוצים שלום ואהבה."
גם הרב מאיר בלוך, "שר החסד", שהגיע לכיכר החטופים, הדגיש לי שהכוח שלנו הוא "רק באמונה, באהבה. זו הדרך לנצח את האויבים שלנו."
העידן היהודי החדש: קומי אורי
המהפך הסמלי והחברתי הגדול ביותר הוא המפגש המאחד, שהגדיר מחדש את זהותנו. הסיפור של ענת אלקבץ, קיבוצניקית מכפר עזה שבתה סיון אלקבץ ז"ל נרצחה, שהגיעה לנאום בכנס השנתי של נשות חב"ד, סימל עבורי את כל מה שחיפשתי.
ענת סיכמה את מסקנותיה בצורה עוצמתית: "הבת שלי נרצחה רק על עצם היותה יהודייה… אז בואו גם אנחנו נשתמש בכוח הטבעי שלנו ונשריש אותו… כוח של אהבה, של זהות יהודית, אמונה, שמחה, אחדות."
זוהי המסקנה הסופית שלי: האמונה אינה מתגלה בקול מן השמיים, אלא במקהלת הקולות האנושיים העולה מן התהום. היא הופכת מתיאולוגיה לפעולה. היא נולדת מתוך ההבנה של ענת כי מול שנאה על עצם היותנו יהודים, התשובה היא חיזוק האהבה והזהות שלנו. אך האם נצליח לבנות זהות שאינה מבוססת על עליונות וגישה היררכית ? זהות שגם יודעת להיות גמישה כשצריך ? זהות שאינה הופכת לדוגמתית
הנכד של ענת אלקבץ נקרא אורי. "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ". האור, מסתבר, תמיד מוצא דרך לצמוח מחדש מתוך האפלה הגדולה ביותר.
