הגעגועים לטהראן, זהות ישראלית ומסורת של אור: הקהילה האיראנית המקומית ציינה אמש את חגיגות ה'שאב-א-יאלדה' . לילה של סיפורי הישרדות מרגשים, טעמים פרסיים שורשיים וחיבור סימבולי בין שירת חאפיז לנרות החנוכה. כשריח הזעפרן והלימון הפרסי נישא מעל גורדי השחקים של הבורסה ברמת גן, המרחק לטהראן טרם המהפכה מעולם לא נראה קצר יותר
מאת – איתן אלחדז ברק
מחוץ למסעדת "רנסנס" בלב בורסת היהלומים ברמת גן, הרוח של סוף דצמבר כבר נשאה איתה את צינת החורף, אך בפנים הלבבות בערו. לרגע אחד, יכולתי לעצום עיניים ולדמיין שאני נמצא בטהראן של שנות השבעים, רגע לפני שהמהפכה האסלאמית שינתה את פני ההיסטוריה ואת פני המזרח התיכון כולו. האווירה הייתה קוסמופוליטית להפליא: נשים רקדו בצעיפים אדומים בוערים, גברים בלבוש אירופאי מוקפד שוחחו בשפה הפרסית המתנגנת, וברקע שירי החג המסורתיים נמהלו במקצבי דיסקו נוסטלגיים, המעוררים געגוע עז לזמן שבו טהראן הייתה מוקד של סטייל וחופש.
אבל אנחנו בדצמבר 2025, חוגגים את ה"שאב-א-יאלדה" (Shab-e Yalda) – הלילה הארוך ביותר בשנה במסורת הפרסית, לילה שמסמל יותר מכל את ניצחון האור על פני החושך הגדול ביותר. במרכז האולם ניצב שולחן החג, ה"סופרה", שעוצב ברוב טעם על ידי שדרנית "כאן פרסית", סהר סיידיאן. השולחן נראה כמעין מזבח תרבותי עמוס סמלים: רימונים מבריקים, אפרסמונים כתומים ופרוסות אשכולית אדומה, המונחים לצד פקעות כותנה ופרחים צהובים. הנרות הארוכים בתוך פמוטי הברונזה העתיקים משתקפים בכלי התה המסורתיים ובספר המשורר הלאומי חאפיז הפתוח במרכז. האותיות המשתפכות על הדפים נראות כמכשפות בכנותן: "למרות שיופייך אינו תלוי באהבה, מה אוכל לומר לך על האש הבוערת בי מבפנים?".
קול הגעגוע: הזיכרון של מנשה אמיר
כדי להבין את עוצמת הערב, צריך להקשיב לפרופ' מנשה אמיר, קולו המיתולוגי של השידור הפרסי בישראל. "האיראנים אוהבים לחגוג, אז הם מוצאים סיבה למסיבה," הוא מסביר בחיוך נוסטלגי. עבורו, הלילה הזה הוא בראש ובראשונה לילה של התכנסות משפחתית אצל סבא וסבתא. "יושבים מסביב לשולחן עם פירות מיוחדים, בדיוק כמו היהודים בחגים שלהם. הרימון הוא אחד הפירות הכי חשובים".
לדבריו, בתקופה שקדמה לטלוויזיה ולרדיו, זה היה הלילה הכי מעניין בשנה – לילה שבו נשארים ערים עד אור הבוקר ומספרים סיפורי גבורה היסטוריים. אך מאז המהפכה יש כאן גם רובד של התנגדות תרבותית: "המשטר המוסלמי באיראן ניסה להחליף את החגים האלו בחגים מוסלמיים, אבל הם לא הצליחו," הוא קובע. "האיראנים היום דבקים יותר ויותר במסורת העתיקה שלהם".
שורשי האש: המסע של סיוון שהב
מוטיב האור שמציין אמיר שואב את שורשיו מהדת הזורואסטרית, דתה של פרס העתיקה, שם האור מייצג את הטוב והחוכמה האלוהית. ליד השולחן אני מזהה את סיוון שהב (59), יו"רית "המשכן לתרבות איראן בישראל", שעל צווארה שרשרת עם סמל ה"פרוואהר" – המייצג את נשמת האדם הנעה בין טוב לרע. סיוון, שנולדה בטהראן כפריבה, נושאת איתה סיפור של מרד ותקומה. היא הייתה נערה מרדנית שחמקה מבית הספר היהודי כדי להיפגש עם אהבת חייה, עזרא, ובגיל 17 כבר הייתה אם.
הבריחה שלה מאיראן ב-1988, בזמן המלחמה, היא חומר ממנו עשויים סרטים. "בגיל 24, עם ילד קטן ובחודש השמיני להיריון, יצאנו לדרך מסוכנת לעבר פקיסטן," היא נזכרת. "מבריחים שדדו מאיתנו כמעט הכל, אבל למזלנו היה לי מטבע זהב אחד שהחבאתי בחזייה. בזכותו קנינו כרטיסים לרכבת לקראצ'י". היום היא נלחמת לשמר את התרבות הזו בארץ, משימה שאינה פשוטה כלל. "לקרוא היום מה'שאהנאמה' (ספר המלכים) זה קשה, כי אין מספיק אנשים שמבינים את השפה העמוקה," היא מסבירה. לדבריה, הקהילה לעיתים "מתנהגת" את החג מבלי לקרוא לו בשמו הרשמי, כדי להימנע ממתחים דתיים סביב המקורות הזורואסטריים. היא אף הביאה מאיראן פסלים של אנשי רוח ושל המלכה הגולה, אצלה התארחה לפגישה אישית.
הנשמה שמאחורי הסירים: ה"יד הטובה" של פרווין
אם הסיפורים הם הרוח של הערב, הרי שהאוכל של פרווין שמסיאן הוא הגוף והנשמה שלו. פרווין, שנולדה באספהאן והתחתנה בטהראן, מציינת כמעט 40 שנה של עשייה קולינרית בישראל. "באיראן לא היה לי ניסיון במסעדות, אבל האחים שלי אמרו שיש לי 'יד טובה' ודחפו אותי למטבח," היא מספרת בצניעות.
היא החלה את דרכה ברחוב הרצל 10 בתל אביב, שם הקימה את אחת המסעדות הפרסיות הראשונות והאייקוניות בעיר. כבר כמעט שלושה עשורים שהיא מנהלת את "רנסנס" בבורסה, מגישה מנות לקוחותיה הנאמנים ששומרים לה אמונים עוד מימי תל אביב. בערב הזה, המטבח שלה הופך לשיר הלל למסורת: "גונדי" ריחני, שיפודי "ג'וג'ה קבב" מוזהבים בזעפרן, ואורז פרסי אוורירי עם ה"חורשט סבזי" – אותו תבשיל ירוק עמוק המבוסס על עשבי תיבול ולימון פרסי. עבור פרווין, האוכל הוא הדרך לשמר את הזיכרון של "שב-י יאלדה" גם בלב רמת גן.
הניצחון הסופי: חנוכה פוגש את יאלדה
השיא המרגש של הערב נרשם כשחגיגות ה"יאלדה" התמזגו באופן טבעי עם מסורת יהודית: ברכת "שעשה ניסים לאבותינו" הדהדה בחלל המסעדה עם הדלקת נר שמיני של חנוכה. הניסים של אז והניסים של היום התערבבו באדים העולים ממרק הגונדי . דגל ישראל ודגל איראן ההיסטורי ניצבו זה לצד זה ליד החנוכייה, סמל לזהות כפולה וגאה.
על המוזיקה ניצח ברגישות רני עמרני, שבין שירי החג המקפיצים סיפק סקירה היסטורית על התרומה העצומה של התרבות הפרסית ליהדות, החל מהצהרת כורש ועד להשפעות על השפה והתפילה. בין הרוקדים בלטו נכבדי הקהילה, בהם הפרשן בני סבתי, שהפליא בריקוד מסורתי, והרקדנית איריס דלשד, שמלמדת את שפת הגוף העדינה של המחול הפרסי בארץ.
בצאתי מהמסעדה, כשריח הזעפרן והלימון הפרסי עוד מלווה אותי, הבנתי שהלילה הזה הוא הוכחה חיה לכך שתרבות היא כוח שאי אפשר לדכא. החושך של הלילה הארוך בשנה אולי היה בחוץ, אבל ב"רנסנס", האור היה חזק, חם ואנושי מתמיד.
