בחג החנוכה האחרון זכיתי להתארח בבית הכנסת הייחודי של קהילת "בני ישראל" מהודו, "שערי אחדות" בפתח תקווה. כמי שמתעד תרבות וקהילה מזה שני עשורים, הסתקרנתי לגלות את הגוונים הייחודיים של החג בקרב קהילה שסיפורה הוא אחד המרתקים בתולדות העם היהודי.
איתן אלחדז ברק
הניצוץ שנשמר בבידוד
על פי מחקריו של יהודה ששונקר, קהילת "בני ישראל" חיה בבידוד משאר העולם היהודי במשך מאות שנים. המסורת מספרת כי אבות הקהילה הגיעו לחופי הודו לאחר חורבן בית ראשון או בתקופת גזירות אנטיוכוס – עוד לפני שחג החנוכה נקבע רשמית בלוח השנה.
במשך דורות הם שמרו על השבת, המילה והכשרות, אך את סיפור המכבים הם "גילו" מחדש רק במאה ה-18 וה-19 דרך מפגש עם קהילות אחרות. עבורם, אימוץ החג לא היה רק הוספת מועד ללוח השנה, אלא הצהרה על שיבה למסורת ישראל הרחבה.
הערב בפתח תקווה נפתח בטקס הדלקה מרגש. שמעון יהודה אשטנקר בירך על הנרות בקול. אשטנקר בעל זקן לבן עבות ניגש ביראה לחנוכיית הפליז הגדולה. החנוכייה ניצבה בתוך תיבת זכוכית מוגנת, זכר למנהג להציב את האור בחלונות הפונים לרחוב כדי לקיים "פרסומי ניסא". ברגע שהאורות עלו, לוותה ההדלקה בשירי חג הודיים מסורתיים, וחזן בית הכנסת, אבידן ורד, תקע בשופר בעוצמה שסימלה את קדושת המעמד.
שולחן החג: קוקוס, שמן ותקווה
סביב שולחן החג העמוס סבבו חברי הקהילה – סופי יהודה אשטנקר, רובי גוסלקר, הלן ששונקר, רינה סולומון ואברהם ווסקר. הם הציגו בגאווה מגוון מאכלים שמשלבים את מוטיב השמן עם חומרי הגלם של התת-יבשת.
"בחנוכה אנחנו מכינים אוכל מתוק במיוחד," הסבירה הלן ששונקר. "עבור כל נר חדש שנדלק, כל יום מחדש, המשפחה מכינה משהו מתוק אחר". היא תיארה כיצד בהודו היו משתמשים בשמן קוקוס טהור להדלקת הנרות, כלי המאור היו לעיתים כלי חרס פשוטים שכונו "דיפא".
סופי יהודה אשטנקר, שגדלה בנדודים ברחבי הודו בעקבות שירותו הצבאי של אביה, שיתפה בזיכרון צבעוני: "ההורים היו שמים צבעי מאכל בתוך השמן בבית, כדי שיהיה נר צבעוני לילדים. היינו מכינים גם מאכל שדומה לפנקייק אבל על בסיס חלב קוקוס. זה נחשב למאכל מלכותי מאוד".
על השולחן נחו צלחות עמוסות בג'אלבי – לביבות בצק כתומות ומסולסלות המטוגנות בסירופ סוכר, לצד בטטה ואדה (כדורי תפוחי אדמה מתובלים) וקאנדה באג'יה (לביבות בצל מקמח חומוס).
ה"סמוסה (Samosa) הפריכה; ה"גולאב ג'מון" (Gulab Jamun) – כדורי בצק רכים השוחים בתוך סירופ סוכר עשיר.
רובי גוסלקר ציינה כי בקהילה נהוג גם להכין "נביד" – מאפים ממולאים בקוקוס וסוכר, ו"סנזה" העשויה מסולת.
"מדינה ללא אנטישמיות"
אברהם ווסקר נזכר בגעגוע בחיי הקהילה בבומביי ובג'איפור: "הייתה לנו ארגון שקראו לו 'מכבי'. בכל שנה היו חגיגות בבתי הספר היהודיים. נהנינו מכל החופשות – של ההודים, המוסלמים והיהודים". הוא הוסיף בהתרגשות: "הודו היא המדינה היחידה שלא ידענו בה מה זה אנטישמיות. אבי היה מסגר והיה מכין חנוכיות ומזוזות בעבודת יד, מעוטרות במגן דוד ופרחים".
במהלך האירוע הגיע ראש עיריית פתח תקווה לשאת ברכה. הוא שיבח את הקהילה על היותה גשר תרבותי ועל השמירה הקפדנית על המסורת בלב העיר. לאחר דבריו, האולם התמלא בצלילים של מופע מוזיקלי הודי סוחף בביצועם של הזמרים סופיה סולומון ורועי דנדנקר. בחזית האולם נשים, הסתובו בסארי סגול מלכותי והשנייה בצעיף אדום מעוטר, ידיהן צמודות בתנוחת "נמסטה" מסורתית – עדות ויזואלית חיה לשילוב בין הכבוד לתרבות המזרח לבין האמונה היהודית.
כפי שיהודה ששונקר מציין במחקריו, חנוכה עבור בני ישראל הוא לא רק חג של גבורה צבאית, אלא חג של ניצחון הרוח. הניצוץ שהשתמר במשך אלפיים שנה בג'ונגלים ובערים של הודו, בוער היום בפתח תקווה בעוצמה גדולה מתמיד, מזכיר לנו שהאור תמיד מוצא את דרכו הביתה.
