דו״ח חדש של מרכז אדוה, שנערך בשיתוף קרן פרידריך אברט, מציג תמונת מצב מדאיגה באשר לפערי השכר בין נשים לגברים בישראל. על פי הנתונים, הפער המגדרי בשכר נותר כמעט ללא שינוי לאורך כ־20 השנים האחרונות ועומד על כ־20% בממוצע — נתון המעיד על קיפאון ממושך, חרף השינויים החברתיים והכלכליים בשוק העבודה.
מהנתונים עולה כי בקרב שכירים יהודים העובדים במשרה מלאה, הפער בשכר החודשי החציוני בין נשים לגברים מגיע לכ־26%, בעוד שבשכר שעתי הפער מצטמצם אך עדיין משמעותי – כ־16%. בקרב שכירים ערבים נמצא פער חודשי של כ־21%, כאשר הפער בשכר השעתי עומד על כ־8%. בבחינת השכר הממוצע, ולא החציוני, הפערים אף גדולים יותר וחוצים את רף ה־30%.
אחד הממצאים הבולטים בדו״ח הוא הקשר הישיר בין רמת ההשכלה לבין גודל הפער המגדרי. בניגוד לציפייה, פערי השכר אינם מצטמצמים עם העלייה בהשכלה – אלא מתרחבים. בקרב בעלי ובעלות תעודת בגרות הפער עומד על כ־19%, ואילו בקרב בעלי תואר שני ומעלה הוא מטפס לכ־35%. כלומר, גם הישגים אקדמיים גבוהים אינם מצליחים להגן על נשים מפני פערי שכר מבניים.
הדו״ח מדגיש גם את ההשפעה של מיקום גיאוגרפי ונסיבות חיים על עומק הפערים. נשים המתגוררות בפריפריה נפגעות יותר, בין היתר בשל היצע תעסוקה מצומצם, תשתיות תחבורה לקויות ומיעוט מסגרות חינוך וטיפול. הפגיעה בולטת במיוחד בקרב נשים ערביות.
שלב הקמת המשפחה מהווה נקודת שבר משמעותית עבור נשים רבות. ירידה בשכר, האטה בקידום ופער שנשמר לאורך שנים משפיעים גם על הביטחון הכלכלי לטווח ארוך, כולל הפנסיה. נתונים עדכניים מראים כי רק כשליש מהנשים בגיל פרישה מקבלות פנסיה מעבודה, ובסכומים נמוכים משמעותית בהשוואה לגברים.
במרכז אדוה מדגישים כי צמצום פערי השכר מחייב מדיניות מערכתית רחבה, ולא צעדים נקודתיים בלבד. בין ההמלצות: הגברת שקיפות בשכר, חיזוק התחבורה והתשתיות בפריפריה, עידוד חלוקה שוויונית יותר של האחריות המשפחתית, אכיפה של חקיקה נגד אפליה מגדרית, ושיפור תנאי ההעסקה בתחומים שבהם מועסקות נשים רבות – כמו חינוך, בריאות ורווחה.
מסקנת הדו״ח ברורה: פערי השכר המגדריים בישראל אינם תוצאה של בחירה אישית בלבד, אלא של מבנה כלכלי וחברתי שממשיך לייצר אי־שוויון. ללא שינוי עומק במדיניות, הפערים צפויים להישאר — ואף להעמיק — גם בעשורים הבאים.
