לפעמים, כל מה שצריך כדי ליפול הוא להיות לבד. בקרב נשים רבות במעגל הזנות, חוזר אותו סיפור מצמרר: עלייה לארץ בגיל צעיר, ללא תמיכה, ללא שפה, ללא כסף וללא רשת ביטחון. עבור רבות מהן, ההגירה לא הייתה התחלה חדשה, אלא מדרון חלקלק של ניתוק, עוני ובדידות. שם, על התפר שבין הישרדות לאובדן, נכנסת הזנות – ולצידה, לא פעם, גם סמים. אלו אינם שני מסלולים נפרדים, אלא מעגל סגור: סמים כדי לברוח, זנות כדי לממן, וחוזר חלילה. זו אינה "אורח חיים" – זו מצוקה עמוקה, זו תלות אכזרית, זו קריסה שלא החלה בבחירה, וקשה פי כמה לצאת ממנה לבד.
אבל זה אפשרי. ביום המאבק הארצי בזנות, חשפה את סיפורה האישי – אישה אמיצה, שמביאה איתה חיים שלמים – וסירוב לוותר עליהם. סיפורה האישי של ולריה גלר, אותו הסכימה לחלוק, הוא עדות מצמררת על המסע במעגל הזנות, וההחלמה ממנו.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
ילדות שבורה ומדרון חלקלק
ולריה גלר חושפת את שורשי הכאב כבר מילדותה: "בגיל 16 ביום האישה הבינלאומי בשנת 1996 נאנסתי על ידי בן כיתה שלי. לא יכולתי לספר או לדבר עם אף אחד." הבדידות וההזנחה ליוו אותה גם בבית: "אמא שלי התעלמה ממני כל ילדותי. היא העלימה עין מהמכות שקיבלתי, מהצרכים שלי." בגיל 18 נאלצה ולריה לעשות בחירה קשה: "להישאר עם האלימות שלו [של אביה]… או להישאר עם ההתעלמות של אמא שלי. בחרתי… לא הייתה, והייתי בודדה. הנפש שלי חיפשה מרגוע ואהבה."
בחיפוש אחר שייכות, קשר ואהבה, היא התחתנה עם האדם הראשון שפגשה והביאה לעולם את בתה הבכורה, עדן. אך טראומות העבר וההגירה, יחד עם מערכת יחסים קשה, "הגשו על הנפש שלי שעדיין חיפשה שייכות, קשר, אהבה וחיפוש זהות." בנקודה זו פגשה גבר בשם טל, שיוביל אותה אל התחנה הנוראית השלישית: מעגל הזנות וההתמכרות – "מעגל הרשע," כפי שהיא מתארת.
מעגל הרשע: זנות, סמים וניצול
"מהרגע שנפגשנו, טל הכיר לי את עולם הסמים. הוא חיזר אחרי והוא היה כל מה שנפשי חיפשה," מספרת ולריה בכאב. האובססיה לטל הייתה כה חזקה, שהיא נטשה את כל מה שבנתה: "נטשתי את הבית שלי, את בעלי ואת הבית, וכל מה שהרחתי עד עכשיו. כל מה שהיה לי עבד ברגע – הבית שקניתי, הרכב והעבודה והחיים שבניתי – הכל קרס לתוך עצמו."
כדי לרצות את טל ולהשיג סמים, נכנסה ולריה עמוק יותר למעגל הזנות. "הזנות הגיע מהר מאוד במהלכה, כדי להשתמש נאלצתי לשכב עם סוחר סמים כדי שלי ולטל יהיה במה להשתמש." היא ויתרה על כל דבר: "ידעתי להזכיר הכל כדי להיות בזנות וכדי להשתמש… בשביל הלקוח – מחזור, מחלות, כאבים, קריז, וכל דבר כדי להצליח לספק כמה שיותר לקוחות, כדי לרצות את טל ולהרוויח עוד כסף למנה."
שיא השפל הגיע באירוע מחריד: "יום אחד אני וטל הלכנו לסוחר סמים… רכב נעצר באמצע, התחילו לתקוף אותנו. טל ברח והשאיר אותי לבד. הסוחר אנס אותי שעות באוטו. לאחר מכן לקח אותי לבית, סגר אותי ואנס אותי לילה שלם, כל פעם שייחשק לו נכנס ושוב אנס אותי." גם לאחר הזוועה, המחשבה הראשונה שלה הייתה על טל והסמים: "כל מה שעניין אותי זה טל והחומר שאני רוצה להביא לו." תגובת אמו של טל רק הוסיפה לעומק השבר: "כשסיפרתי לה שנאנסתי, היא ענתה לי: 'מה ציפית? מאישה כמוך ללכת לכפר ערבי, מה הייתה ציפייה?'" באותו רגע, ולריה האמינה לה: "חשבתי שזה נכון ושאף אחד לא יאמין לזונה מכורה שאנסו אותה. וגם אם כן, מה יכולתי לצפות?"
המחיר של חיים אלו היה כבד מנשוא: "בדרך שלי ושל טל נכנסתי להריון עם ילד שני. מסרתי אותו לאומנה בבית חולים, כי ידעתי שאני לא יכולה לגדל אותו. בשלב הזה כבר גרתי ברחוב. לא היה לי מה לאכול, אז בטח שלא יכולתי לגדל את הילד שלי." היא המשיכה להיות מנוצלת, לחיות בבתים בהם נדרשה לשכב עם גברים בתמורה לסמים ומחסה: "הסתבכתי הרבה בשביל טל, אבל סיבוך אחד הוביל אותי לכלא ולתחנה הבאה בסיפור שלי: תחנת מאסר, שיקום והחלמה."
תקווה ואור בקצה המנהרה: מסע השיקום
הכלא, באופן אירוני, היה נקודת מפנה. "נתפסתי על סחר בסמים וקיבלתי מאסר, ריציתי מאסר של 11 חודשים. בכלא הצלחתי להיגמל מאין ברירה. ושם הבנתי קצת מה קרה לי." למרות זאת, הקשר לטל היה עמוק: "עדיין, חשבתי על טל. כשהשתחררתי, התקשרתי אליו וביקשתי שיבוא לקחת אותי. הוא בא, לקח ממני את ה-160 ש"ח שהצלחתי להרוויח בכלא, שכבתי – ונעלם."
ברגע זה, בו עמדה לבדה, הגיעה ההתפכחות. "הבנתי שאני לבד, אין לי כלום ושאני חייבת לטפל בעצמי ואין סיכוי שאני חוזרת לחיים האלה." הדרך לשיקום הייתה ארוכה ומאתגרת. "טופלתי בשיקום האסיר וחיפשתי את המענה הטיפולי האפשרי. עברתי הרבה ניסיונות שיקום והצלחתי בעזרת הרבה אנשים טובים שפגשתי." אך ולריה מבהירה: "השיקום מזנות והתמכרות לא נגמר לעולם. הצלקות איתי, הלקוחות איתי, הבושה והאשמה איתי, אבל אני פוגשת את זה כל יום מחדש, מה שהוביל אותי לתחנה האחרונה – את האחרונה אחרונה תקבע."
ניצחון הרוח: חיים שלמים ונקייה
ולריה גלר היא עדות מדהימה לכוחה של הרוח האנושית להתעלות מעל התופת. "היום שני ילדיי איתי בחזקתי, הוצאתי תואר ראשון. ילדים טובים וחכמים ויפים. אני עובדת כבר כמה שנים בקהילה טיפולית לנשים מכורות ומחזיקה בית ורכב. החזרתי הכל לעצמי, כולל הילדים." הדרך לא הייתה חפה מקשיים נוספים: "הייתי בנישואים שנים אלימים וקשים. כשהשתחררתי מהכלא התחתנתי שוב פעם ונקלעתי שוב פעם לאלימות. ולקחתי שנים ובעזרת טיפול הצלחתי לצאת ממערכת היחסים האלימה הזאת." ולריה מציינת בגאווה עצומה: "מעולם לא חזרתי לזנות או לשימוש, ואני גאה לציין שאני 14 שנים נקייה במעגל הזה."
סיפורה של ולריה, כמו גם קולותיהם של שאר הדוברים ביום המאבק בזנות, מחדד את ההבנה שאין דרך קלה להתמודד עם הטראומה העמוקה. "הטיפול לעולם לא נגמר, אני תמיד אזדקק לטיפול," היא אומרת. "אני לא רוצה שיזכרו אליי ויגידו לי 'יש לך שנה, יש לך שנתיים, יש לך 3 חודשים עד סוף הטיפול'. אני רוצה להרגיש שעדיין יש לי לאן ללכת ולפרוק ותודה רבה שהקשבתם."
סיפורה של ולריה הוא תזכורת עוצמתית לכך שגם מתוך התהום העמוקה ביותר, ישנה דרך החוצה. הוא דורש מאיתנו, כחברה, להביט למציאות בעיניים, להפסיק להפנות עורף לאלו שנדחקו לקצה, ולהושיט יד תומכת. כי רק מתוך ההכרה בכאב, תיוולד התקווה.
