דמעות התערבבו במחיאות כפיים, ודגלי אהבת חינם הונפו באוויר, בעוד חתן פרס ישראל, מנחם קלמנזון, פרש עדות מצמררת על גבורה, שבר ובחירה בחיים. בשיחה נוקבת, הוא הוביל את הקהל אל מסע החילוץ של עשרות מתושבי בארי ונגע בשאלות העמוקות ביותר של זהות, אמונה ואחווה ישראלית. הוא שיתף ברגע נפילתו של אחיו אלחנן, תיאר את המפגש המטלטל עם משפחות החטופים, וציטט את המשפט המהדהד של תושב הקיבוץ, שזיקק את שברו של עולם ישן: "'היינו עסוקים בלבנות גשרים עם עזה וחומות עם יהודה ושומרון, ובסוף אלה באו לטבוח בנו, ואלה באו להציל אותנו'"
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
באולם הספרייה העירונית בקריית אונו שררה דממה. כשמונים איש, צעירים ומבוגרים, ישבו מרותקים בערב שנערך השבוע (רביעי) בחסות המועצה הדתית המקומית. על הבמה, מנחם קלמנזון (37) תושב הישוב עתניאל בדרום הר חברון נשוי ואב לחמש בנות , חתן פרס ישראל לגבורה אזרחית
בבוקר שמחת תורה, כשהדיווחים הראשונים על חדירת מחבלים החלו לזרום, הבין מנחם קלמנזון שמשהו שונה קורה. אחיו, אלחנן, מומחה להגנת יישובים, שלח לו הודעה קצרה: "אני מארגן ציוד ונוסע לדרום". מנחם לא היסס. "אמרתי לו: 'תקשיב, אני בא איתך'". כך יצאו שני אחים, ברכבם הפרטי, אל לב התופת. כשהגיעו לבארי בשש וחצי בערב, המחשבה שהכל כבר נגמר התנפצה אל מול מציאות של קיבוץ בוער תחת אש. "מתוך הקיבוץ עלו קולות של לחימה עזה, שלא שמעתי כמותם מעולם", הוא מספר
זהות, מוסר ורוח של עם
במהלך 16 השעות הבאות, הבחירה המוסרית הפכה לשגרת חייהם. היא התגלתה במלוא עוצמתה ברגע אחד, עמוק אל תוך הלילה, כשהם מותשים. "אלחנן מסתכל עליי ואומר, 'תקשיב, אני לא רוצה לחזור לתופת הזאת'. ואני מסכים איתו". הם החליטו לעצור. אבל אז ניגש אליהם מישהו ואמר: "סליחה, אחותי שם עם ארבעה ילדים". באותו רגע של הכרעה, התגבשה התשובה לשאלת המשמעות כולה. "הסתכלנו אחד על השני," מספר מנחם, "אלחנן שאל 'נכנסים?', עניתי 'נכנסים'. זה היה כל הדיון. מה שעבר לי בראש זה שהסיבה שבגללה אני מפחד – המשפחה שלי – אך היא בדיוק הסיבה שבגללה אני חייב להיכנס".
קלמנזון הוביל את הקהל אל תוך התופת של קיבוץ בארי, ופרס בפניהם של קהל שומעיו את סיפורו של "צוות אלחנן" – האחים מנחם ואלחנן קלמנזון ז"ל מעתניאל, ואחיינם איתיאל זוהר. השלושה, שיצאו מביתם בבוקר שמחת תורה מיוזמתם, לחמו במשך שעות, חילצו כ-100 מתושבי הקיבוץ תחת אש. הוא תיאר רגע מכונן אחד מתוך אחד החילוצים, שהמחיש את מהות המאבק: "הדלת נותרה נעולה. מאחוריה, אישה מבועתת הכלואה בממ"ד," שחזר. כששמו לא הספיק, הגיעה הבקשה שתמצתה את הכל: "תדבר, שנשמע את העברית שלך". קלמנזון הבין שרק סיסמה עמוקה יותר תפרוץ את חומת הפחד. "הוא החל לומר את המילים העתיקות ביותר… 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'. הדלת נפתחה, והאישה רצה היישר לזרועותיו, מתפרקת בבכי של שחרור".
לא רק לחלץ, אלא לחלץ בכבוד
בתוך הכאוס, קבע אלחנן עיקרון מנחה אחד: כבוד אנושי. "הוא אמר לי: 'אסור שאנשים יצאו כמו פליטים'". העיקרון הזה הפך לנוהל. לחזור לבית בוער כדי להביא מכשיר שמיעה וסוללות לסבתא מירל'ה בת ה-87; לעזור לאישה למצוא מכנסיים בחדר חשוך כי "מגיע לה לצאת בכבוד"; כשבחורה צעירה בשם נופר סירבה לעלות לג'יפ בלעדי אביה, אלחנן ניגש אליה, טפח על חזהו והבטיח: "קוראים לי אלחנן. אני עכשיו לוקח אותך, וכשאמצא את אבא שלך, אקרא בשמך". היא סיפרה לו שזה היה הרגע הראשון באותו יום שבו הרגישה מוגנת.
קלמנזון מתאר מפגש סוריאליסטי באמצע התופת. "פתאום, מבין כמה גופות של מחבלים, קפץ אדם בשם אילן. לבוש בתחתוני בוקסר בלבד". אותו ניצול התחבא בשיחים שבע שעות, לאחר שבנו ליאור נרצח ובתו גלי נעלמה. המעגל נסגר כשגלי שוחררה משבי חמאס. "בחנוכה הקודם הם הזמינו אותנו לפגוש את גלי. לראות אותם מדליקים נרות יחד… זה באמת רגע של חסד בתוך כל השחור הזה". באחד החילוצים הנוספים הגיע דיווח על אישה בהיריון. הצוות מצא את ספיר, בשבוע ה-41. "אמרתי לה: 'אל תדאגי… התינוקת שלך עוד תרוץ פה על הדשא'". המפגש בניהם כמה חודשים אחרי היה הרגע שבו ההבטחה הפכה למציאות, כשמנחם החזיק את התינוקת ארבל, שנולדה שלושה ימים לאחר מכן: "הרגע הזה… נותן לך המון המון כוח. זה מזכיר לך על מה נלחמנו".
"ככל שהלילה התקדם" תיאר בעצב קלמנזון , "הסוללות בטלפונים של התושבים נגמרו. הגענו ליותר ויותר בתים שבהם כבר לא היה למי לעזור. היינו צריכים לצאת בג'יפ ריק ולבשר לאנשים בשער על מה שמצאנו. אלו רגעים קשים מאוד".
לקלמנזון היה חשוב גם לספר על הרוח האיתנה שהוא פגש בין חברי קהילת בארי: "אני חייב לספר על בן אדם בשם דני פוקס, שעבר את גיל 70. הוא מהראשונים שחולצו, אבל הוא נשאר בשער במשך יומיים, לא ישן ולא אוכל, עד שווידא שכל התושבים יצאו. הוא שמע עוד בשורה קשה ועוד בשורה, ולא ויתר, כי זו הקהילה שלו. זה פלא של עם".
גשרים שקרסו, אמונה שנבנתה מחדש ורוח של עם
הרוח הזו, של ערבות הדדית יהודית, התגלתה במלוא עוצמתה וגם במלוא כאבה. קלמנזון שיתף בשיחה מצמררת עם חבר מקיבוץ בארי, שיחה שמסכמת את ההתפכחות הכואבת של חלקים גדולים בחברה הישראלית. "הוא אמר לי משפט נורא חזק," ציטט קלמנזון, "'היינו עסוקים בלבנות גשרים עם עזה וחומות עם יהודה ושומרון, ובסוף אלה באו לטבוח בנו, ואלה באו להציל אותנו'". במשפט אחד, הוא אומר, גלומה ההבנה שהזהות המשותפת היא חומת המגן האמיתית.
היכן היה אלוהים בתוך כל זה? קלמנזון, איש חינוך ואמונה, אינו מחפש תשובות בשמיים, אלא על האדמה, במעשיהם של בני האדם. "קטונתי מלספר לאלוהים איפה הוא נמצא," הוא אומר בענווה, "אבל כמו שמחנך טוב נמדד דרך תלמידיו, כך אני רואה את ההשפעה של התורה ושל המסירות של עם ישראל לאורך הדורות… ההתגייסות הזאת לא הגיעה משום מקום". עבורו, ההתגלות האלוהית אינה נס, אלא האחווה האנושית שפעמה בלב התופת.
האחווה הזו, הוא מספר, ממשיכה לפעום בעוצמה מאז אותו יום. הוא מתאר את המפגשים שלו עם אנשי מילואים, "שעוזבים בית, משפחה ועבודה, ומתייצבים פעם אחר פעם, כשהאישה מקבלת שוב את ההודעה 'אנחנו נכנסים, תהיי חזקה'". הוא מספר על יהודי שפגש בארצות הברית, שתרם מאות אלפי דולרים לציוד לחיילים. "חשבתי שהוא מיליונר," אומר קלמנזון, "אבל אז מישהו סיפר לי שהוא שהוא שכיר שפדה את הפנסיה שלו". כששאלו אותו מדוע, ענה האיש בפשטות: 'אני יודע שלא כל דולר הציל חיים, אבל אם אין לי מדינה, אין לי שום דבר'". זו, אומר קלמנזון, "הרוח של העם שלנו".
הרוח הזו חצתה יבשות. קלמנזון מתאר בדמעה את הצעירים "יושבים בתאילנד ובדרום אמריקה על החוף מבסוטים, שומעים מה קורה, זורקים חסכונות של שנים לפח ומשלמים עוד 2,000 דולר על כרטיס טיסה רק כדי לחזור". הוא תוהה בקול: "איך קראו לזה בחדשות? 'טיסות חילוץ'. איזה בן אדם מרגיש שהוא צריך 'חילוץ' מתאילנד לחאן יונס? רק בעם שלנו".
המפגש בין משפחות השכול משני עברי המתרס הפוליטי
הרוח הזו עמדה למבחן גם בתוך המחלוקות הקשות ביותר. הוא תיאר את המפגש הטעון בין "פורום הגבורה" למטה משפחות החטופים: "רציתי להסתכל להן בעיניים ולהגיד: 'תקשיבו, אם יש מישהו שיודע מה זה לחזור הביתה בלי בן משפחה, זה אני'". הוא תיאר כיצד ישבו יחד, בכו יחד, ומצאו את החיבור בכאב המשותף. "באותו רגע הפסקנו לפקפק בכוונות הטובות אחד של השני. הבנו שלכולם כאן אכפת".
קלמנזון מתרגש ובדמעות פונה לקהל : "הסיפור האמיתי של העם שלנו הוא שסינוואר היה בטוח שאנחנו מפוצלים ושבורים, והוא לא דמיין שבסופו של יום, החברה הישראלית מוכיחה שהיא חזקה, שאנחנו לא קורי עכביש. יש פה משהו עמוק מאוד שמחבר בינינו, וזה הדבר הכי חשוב".
המחיר והצוואה
שיאה הדרמטי של העדות נוגעת לאחיו: "השעה הייתה תשע וחצי בבוקר" מתאר בהתרגשות קלמנזון את רגעיו האחרונים של אחיו : "אלחנן נכנס ראשון לאחד הבתים החשודים… ומפינה חשוכה קם מחבל ויורה מטח ישר לחזה של אלחנן. אני רואה את אחי נופל אחורה ולא זז יותר". הוא משחזר את הקרב, את פציעתו ואת הידיעה הסופית: "כשאני מגיע לסורוקה, אני מגלה שאלחנן מעולם לא הגיע לשם. מותו נקבע בשער של בארי".
איך ממשיכים מכאב כזה? את התשובה מוצא קלמנזון במילים שהותיר אחיו במכתב האחרון: "האמנתי בדרך… האמנתי במעשה קטן שמחולל הרבה… אם אמות כחלל במלחמה על הארץ, שיזכרו ויזכירו שלא מדובר בעוד מלחמה… מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו ועל זהות עמנו… רציתי וניסיתי להיות אדם, להיות יהודי".
במילים אלו טמון המפתח. קלמנזון, איש חינוך, מבין כעת את אחריותו החדשה: "אתה מבין שאתה לא יכול לעמוד מנגד, שאתה חייב להשמיע את קולך". הוא מסיים בהרהור שמצליח להכיל את הבלתי ניתן להכלה: "עם כל הכאב, יש שמחה גדולה להיות חלק מהעם הזה. השמחה לא מבטלת את הכאב, אבל היא נותנת לו את ההקשר הנכון". ובהקשר הזה, סיפורו של מנחם קלמנזון הופך מעדות על מוות וגבורה, לצוואה של חיים.
בסופו של הערב המרגש, ברוח ימי בין המצרים, חולקו למשתתפים דגלים עם הכיתוב: "באהבת חינם ניבנה", פרי יוזמתם של הרב יעקב ורויטל נמן כמחווה סמלית למסר של אחווה וחיבור שעלה מעדותו של גיבור, שהזכיר לכולם כיצד מעשה קטן של אהבת חינם הוא התשובה הגדולה מכל.
