שנתיים חלפו מאז אותה שמחת תורה שהפכה ליום של אבל לאומי. אירועי ההקפות השניות, שבוטלו אז תחת צל הטבח הנורא, חזרו אמש לרחובות ישראל. אך זו לא הייתה אותה השמחה. הפעם, כל ריקוד היה מהול בתפילה, כל שיר נשא עמו זיכרון, וכל חיבוק היה טעון במשמעות עמוקה של אובדן ותקווה גם יחד.
איתן אלחדז ברק
הלב הפועם של האירועים היה, באופן טבעי, כיכר החטופים בתל אביב. המקום, שהפך לסמל של כאב וציפייה, שינה את פניו לערב אחד והפך למעגל שוקק חיים. תלמידי ישיבת "מעלה אליהו" בחולצות לבנות וציציות מתנפנפות רקדו כתף אל כתף עם תושבי תל אביב, כשספרי התורה העתיקים והכבדים עוברים מיד ליד. דבריה של גניה צוהר, דודתו של עומר נאוטרה ז"ל, נישאו מעל ההמולה והזכירו את המורכבות: "נחזיק יחד שמחה על חזרתם… ותקווה גדולה וכאב על כל החללים שישובו אלינו. אנחנו עם אחד, לב אחד".
"ושבו בנים לגבולם": שמחה טהורה של משפחות
בשום מקום השמחה לא הייתה שלמה וטהורה יותר מאשר בקרב המשפחות שזכו לחבק את יקיריהן ששבו מהשבי. התמונה של דני מירן, אביו של עמרי, רוקד כאחוז אמוק עם ספר תורה בבית החולים איכילוב, הפכה לסמל המובהק של הערב הזה – סמל לתפילה של אב שנענתה. הפסוק העתיק "ושבו בנים לגבולם", שהפך להמנון התקופה, כבר לא היה בגדר תפילה רחוקה אלא מציאות חיה ונושמת. בגבעת שמואל, ביטא זאת ירון אור, אביו של אבינתן, במילים מדויקות: "העובדה שהם חזרו אלינו חיים ובסך הכול שלמים זה נס גלוי ממש".
סגירת מעגל סמלית בבית החולים שיבא
בבית החולים שיבא, שם מאושפזים רבים מהשבים ופצועי המלחמה, קיבלו ההקפות משמעות של ריפוי הגוף והנפש. מאות מתלמידי ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל המשיכו במסורת בת 26 שנים, והפעם הצטרף אליהם שר העלייה והקליטה, אופיר סופר. השר היטיב לנסח את תחושת הרגע ההיסטורי: "אנחנו כולנו, במשך כל החג הזה, לצד השמחה על התורה, חושבים על סגירת מעגל אחרי שנתיים של מלחמה קשה", אמר. דבריו הדגישו את הסמליות הבלתי נתפסת, כמעט נבואית, של האירועים. את הכוח הפנימי שהחזיק את השבים תיאר רב בית החולים, הרב יואב אוקנין, שסיפר על שיחותיו עמם: "בכל מפגש עם הגיבורים הללו, הם מציינים דבר אחד: את המסורת, את התורה, את האמונה. זה מה שהחזיק אותם".
לרקוד במקום שכאב: חגיגות של גבורה ותקומה
החגיגות היו גם אקט של ניצחון הרוח. בשדרות, על האדמה החרוכה שבה עמד בניין המשטרה, קולות השירה והריקודים היו הצהרה ברורה כי את רוח החיים אי אפשר להכריע. במתחם פסטיבל נובה, מקום של שבר נורא, כל צעד ריקוד עם ספר התורה היה מעשה של קידוש האדמה מחדש – הפיכתה ממקום של מוות למקום של תפילה ותקווה. גם במאהל הגבורה בירושלים, חיבקו המשפחות השכולות את ספרי התורה ורקדו את כאבן ואמונתן גם יחד.
פסיפס החגיגות נפרש בכל רחבי הארץ, וכל קהילה הוסיפה את הגוון הייחודי שלה. בקריית ביאליק הונפו דגלים ירוקים לכבודו של מתן אנגרסט, אוהד מכבי חיפה. בקריית שמונה המפונה, חזרתם של תלמידי ישיבת ההסדר לעיר הייתה חגיגה כפולה. ובלוד, משפחתו של החלל מרדכי אמויאל ז"ל הובילה את הריקודים עם ספר תורה שנכתב לזכרו.
ההקפות השניות של שנת תשפ"ו לא יישכחו. הן לא היו רק חגיגה דתית, אלא הפגנת חוסן לאומי ותפילה קולקטיבית שטרם נשלמה. עם ישראל רקד, שמח ובכה, ובעיקר התפלל להשבתם של כל חלליו לקבורה, לאיחוי הפצעים, ולכך שהאחדות שנולדה מתוך הכאב תהפוך לבסיס איתן לעתיד טוב יותר.
